אני מתגעגעת לימים שבהם מספר 1 בבלוגים הפעילים היה הולי סניה, 

לימים שבהם כל רשימת הפעילים הייתה מורכבת מילדים אימו ובלוגי סיפורים ובלוגי עיצובים. 

גם אם הם לא היו האיכות הטובה ביותר, גם אם לחלק מהם לא "הגיע" המקום הזה, בכל זאת תמיד אפשר היה לדעת למה ואיך בדיוק הם הגיעו למקום הזה. התשובה: כי לאנשים עניין מה הם כתבו.

אנשים היו נכנסים לבלוג, מגיבים לפוסטים, יוצרים "באז" סביבם. הם אשכרה הגיעו לרמה שמזכירה סלבריטיז (במיוחד כשזה נוגע למפגשי ישרא).

כיום, אני לא יכולה להגיד את אותו הדבר. 

ברשימת הפעילים מככבים שמות שזה פשוט ברור לגמרי שנענע10 ו/או ישראבלוג שמו מתוך אינטרסים שלהם.

אם תיכנסו לבלוגים האלה תראו שבכ"כ הרבה מהפוסטים שלהם אין תגובות בכלל.

אתם יכולים להגיד לי עד מחר שזה הכל מצפיות, אבל למה אתם מצפים אם הבלוג נכלל בעשירייה הפותחת? מן הסתם אנשים ייכנסו לבלוג!

וזה במיוחד מגוחך כאשר הבלוגים פתוחים פחות משנה - אתם באמת רוצים שאני אאמין שהבלוג המעפן שלכם הגיע לגדולה בישרא, בלי לגרוף תגובות בכלל, והכל בכלל שהם נורא פופולארים? נו באמת!

זה כאילו לישראבלוג כבר לא אכפת מהאינטליגנציה של המשתמשים. 

הם טיפשים מדיי לשים לב, בואו נשים עוד בלוגים לא קשורים ברשימת הפעילים! למי אכפת שזו פעם הייתה רשימה לגיטימית?!

(וכן, אני לגמרי מצביעה על בלוג הספורט. מה זה החרטה הזה??? אתם באמת מצפים שאני אאמין שלרוב האנשים בישרא בכלל אכפת מספורט?!)

בחייאת, אני פשוט רוצה שמישהו יסביר לי את המכניזם המטומטם מאחורי מי ששייך לרשימה הזו.

לפעמים זה נראה כאילו אנשים נמצאים שם לגמרי באקראי.

ג'יימס. שני פוסטים ביום זו גם אופציה

יש לי הרגשה שאם הפוסט הזה לא מתחיל עם הפנים המדהימות של אדוורד נורטון,

מה הפואנטה לכתוב אותו בכלל?

היום אני רוצה לכתוב על נושא שאני בדרך כלל מתקשה לדבר עליו פנים מול פנים. 

ניסיתי לעשות את זה מספר פעמים, עם אנשים שונים בעלי רמות השכלה שונות וסוגי אישיות מגוונים, אבל איכשהו זה תמיד נגמר באסון. 

לא בקטע של שליפת ציפורניים וצעקות שלא היו מביישות את האח הגדול, אלא יותר בקטע של "with a whimper and not with a bang"

או במילים אחרות: כל צד יוצא ממורמר ומאוכזב. 

ומה דרך יותר טובה מלדבר על דברים רציניים מאשר עם עצמך?

אז ככה: אני רואה את עצמי שוקעת עמוק בתוך בור ניהיליסטי בטירוף. 

לאלה שלא שמעו על הפילוסופיה האפרורית, ניהיליזם זו הפילוסופיה שטוענת שלחיים אין שום מטרה. 

לא שמחה, לא משפחה, לא עושר. כלום. אתה חיי, אתה מבזבז את זמנך על משהו, ואז אתה מת. סתם ככה.

אני זוכרת שלקחתי קורס בתיכון בפילוסופיה, וכשלמדנו על כל תיאוריות הexistentialism (ניסיתי לכתוב בעברית. באמת שניסיתי), והגענו לפרק הניהיליזם, אחת הבנות פשוט שאלה: למה אנשים ניהיליסטים לא מתאבדים?

למורה לא הייתה תשובה משביעה. 

העניין הוא שבאמת, אחרי זמן מסוים שבו אתה מאמין מכל הלב שאין פואנטה לקיום שלך, נורא קשה להבין בשביל מה שווה להמשיך לחיות. 

אני עדיין לא הגעתי לשלב הזה.

אני נמצאת כרגע בחיים שלי במקום לא ברור לגמרי. 

כל החיים שלי האמנתי שהמטרה שלי היא להתקבל לאוניברסיטה, ללמוד לקריירה רצינית ומכובדת, ואז...

ואז...

ואז... 

יכול להיות שלא תכננתי כל כך רחוק.

אבל התמונה הגדולה תמיד כללה איזשהו מקצוע מדעי, legit, משהו שההורים יכולים להיות גאים בו.

ובזמן האחרון הכל מתהפך מול העיניים שלי. אני באמת מתחילה לחשוב שאופן החיים היחיד שאני באמת רואה את עצמי מאושרת בו זה משהו הפכפף, משהו אומנותי, משהו לא שגרתי. 

לא בא לי דוקטורט בפסיכולוגיה ועבודה במשרד. לא בא לי תואר שני בחקר שפות. לא מעניינת אותי רפואה.

ואם לא, אז לאן אני הולכת?

הרבה אנשים אומרים לי ללכת עם האינסטינקטים שלי, לעשות מה שאני הכי אוהבת, 

אבל מה עושים כשהכשרונות שלך בחיים לא נמצאים בטווח "קריירות בטוחות"?

ומה אם אני באמת אחליט להיות סופרת? מה אז? לאן אני אלך באוניברסיטה? איך אני אשלם שכירות וחשמל ומיים ואוכל?

כל השאלות האלה פשוט מובילות אותי למקום שבו אני לא רוצה יותר שום דבר.

מקום שבו אין לי מוטיבציה לשום קריירה, לשום מקצוע, לשום עתיד. 

זה ברצינות מוריד לי את החשק לעשות שום דבר חוץ מלהיות בבית, אומללה, מול האקסבוקס.

אני אמורה להגיש מסמכים לאוניברסיטה עד ינואר/פברואר הבא, מה שנותן לי לא קצת זמן לחשוב. 

ובכל זאת אני מרגישה שאני מאבדת שליטה על החיים שלי. 

אני מרגישה שאני חייבת ללכת לקבל השכלה גבוהה, אבל אני לא יודעת במה, כי אני לא יודעת מה אני רוצה מהחיים שלי. 

בתכלס הדבר היחיד שהייתי מרוצה ממנו כרגע זה לחזור לכיתה י' או י"א, 

לזמנים שבהם לא הייתי צריכה לדאוג מה אני אעשה שנה הבאה ואיך אני אתחיל לשלם שכירות. 

בנימה פחות דכאונית, הוספתי השבוע עוד קומיקס לאוסף שלי:

wade wilson הוא אהבת חיי ואף אחד לא ישתווה. 

אני מצב רוח כל כך מדוכדך שאפילו לא שתיתי קפה היום. אוי ווי.

ג'יימס. אפילו לא בת 20 וכבר במשבר חיים

רק מבט חטוף אל מספר הבלוג הזה מספיק בשביל להבין כמה זמן אני נמצאת פה. 

וזה אפילו לא הבלוג הראשון שלי.

יש לי ווידוי קצר לפני שאתם ממשיכים הלאה: אמנם הבלוג הזה ישן, הוא לא בדיוק שומש בכמה שנים האחרונות.

למען האמת אפשר פשוט לחשוב עליו כחדש מהחנות. 

מאכזב, אני מודעת. בבקשה קבלו את תנחומיי הכנים.

אין משהו יותר נחמד מלמצוא בלוג מגניב בישרא עם ארכיון של איזה 3-4 שנים. ללחוץ על החודש הראשון. לחפור בתוך הפוסטים הישנים, בין משפטים מובכים והתחלות לא מובנות. אני נמצאת בשלב הזה כרגע, לרוע מזלי.

ישרא ירד בפופולאריות שלו בצורה מטורפת בשנים האחרונות. ילדיי האימו של 2007-8 (כןכןן הold school) כבר מזמן גזרו את החוגר, הסצנות של הסנטר מדוגמים יפה יפה בצה"ל. אני אפילו לא רוצה לחשוב על מי שמתרועע עכשיו במפגשים.

...היפטרים?

אלוהים ישמור.

בכל מקרה, הפואנטה היא שהאנשים שהיו בעבר כל כך חזקים בישראבלוג עכשיו כבר עסוקים מדיי בשביל לכתוב או לעדכן. עם מה זה משאיר אותנו? ובכלל, מי קורא כאן עדיין?

כן, אני יודעת שממשיכים להיות בלוגי עיצובים (אלוהים יודע למה), בלוגים אישיים (שמשהו כמו 1% מהם זוכה לקוראים קבועים. שיו, k, אני לגמרי מכורה לחיים שלך), בלוגי אופנה (רובם גוררים ממני את השאלה החוזרת ונשנה: למה??????), וכו', אבל איכשהו זה כבר לא אותו הדבר. ישרא איבד את ה"שבאנג!" שהיה לו לפני כמה שנים. 

פעם לכולם היה בלוג. שמעתי נוער ומבוגרים מדברים על ישרא באותה תכיפות שהיום אנשים מדברים על פייסבוק.

טוב נו, סוג-של.

בימינו ישרא הפך יותר לזכרון מתוק מהחטיבה או התיכון. זה קצת מאכזב. בעיקר מעציב. כל העניין הזה מזכיר לי שחלק נורא ארוך ועיקרי מהילדות/נוער שלי הגיע לסופו, יחד עם הילדות/נוער האמיתיים שלי. (בחייאת, אני עוד מעט בת עשרים (קיו בכי מר)). 

אבל הנה אני כאן. כותבת את הפוסט הראשון לבלוג לא מובן ולא מוגדר. 

אנונימית לבנתיים, כי אני בהחלט מתכוונת לחלוק פרטים אישיים ואינטימים. 

אז, נו, הנה קצת הקדמה קלישאתית ביותר (שאני הולכת להצטער עליה עוד איזה חודש או שנתיים):

אני בת 19. אני גרה בטורונטו, קנדה. עברתי לפה לפני שנתיים.

כן, מגניב פה.

כן, קנדים ממש נחמדים.

כן, הרבה אנשים פה מעשנים ירוק.

אתם יכולים לקרוא לי ג'יימס. 

הגברבר החודשי (שבועי? אנערף. כן, זו לגמרי הולכת להיות מסורת):

Dane Dehaan. לגמרי לא הטעם הטיפוסי שלי בגברים, אך הוא שבה לי את הלב.

Kill Your Darlings הוא אמנם הסרט שבו הוא הכי מסוקס, אני מפצירה בכם לראות אותו בספיידר-מן החדש. (גם אנדרו גרפילד בטח יצוץ כאן בזמן הקרוב).

בקיצור, יור וולקאם.

הקאפקה השבועי:

"Everyone strives to reach the Law," says the man, "so how does it happen that for all these many years no one but myself has ever begged for admittance?"

The doorkeeper recognizes that the man has reached his end, and, to let his failing senses catch the words, roars in his ear: "No one else could ever be admitted here, since this gate was made only for you. I am now going to shut it."

הקפה היומי:

קפוצ'ינו חלב קוקוס עם נקטר אגאבה, תוצרת בית. כי אין זמן ללכת לסטארבאקס :(

ג'יימס. שוקלת לאמץ הרגל הרסני