לפעמים כשאני באוטובוס והתחנה הבאה היא כבר התחנה שלי מתחשק לי להשאר לשבת,
רק כדי לדעת מה יכול לקרות.
ואולי כי המוזיקה מרגיעה אותי, ואני רוצה להמשיך לשמוע את המילים האלה שחודרות לי למוח,
מחלחלות אל התודעה.
תמיד היה לי קשה לשמוע מוזיקה שלא אומרת כלום, תמיד חיפשתי עומק במילים.
היה לי קשה לשמוע מוזיקה אלקטרונית עד שהבנתי שכשמחפשים מספיק גם שם אפשר למצוא עומק.
לפעמים אני מרגישה כמו מיכל שקוף וריק, שצריך להכיל בתוכו דברים,
והוא מושפע מהצבעים של הסביבה.
עצבים של אנשים מעצבנים אותי, אבל אני תמיד מפחדת להוציא החוצה את העצבים שלי.
אני לא מפחדת מאנשים עצבניים, אני חושבת שאני יותר מפחדת לברוח מהאיפוק שלי ולהוציא את המחשבות שלי החוצה.
קל לי יותר לספר לאנשים שלא מכירים אותי המון דברים על עצמי מאשר לאנשים שכן.
אולי בגלל שאני מרגישה שצריך להדביק פערים - כי היי! זה בן אדם חדש והוא עוד לא יודע עלי כלום!.
אני אוהבת אנשים שמדברים הרבה, תלוי על מה, אני אוהבת אנשים שמדברים הרבה אבל עם טקט - האמת שגם טקט לא ממש צריך,
אני לא יודעת בדיוק להסביר, בכל מקרה יש הבדל בין בן אדם חופר לבן אדם שמדבר הרבה.
אני לא אוהבת אנשים שמדברים הרבה ולא משאירים מקום להשחיל גם מילה/דעה..
אני לא אוהבת שאנשים מזלזלים בי.
יום אחד הייתי רוצה לסוע באוטובוס הומה אנשים בהודו, קצת כמו סרדינים, ויש בזה משו מקסים בעיניי.
יש מקומות שאני מרגישה בהם חמודה... ויש מקומות שאני מרגישה שאני רוצה לקבור את עצמי ולדחוף את הפרצוף המכוער שלי בתוך שקית קרטון.
*מחשבות שלא העזתי להוציא עד עכשיו החוצה*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
