הרבה פעמים לאחרונה אני מוצאת אנשים שמזלזים בי,
ברעיונות שלי, באיך שאני מדברת, באיך שאני ניראת, במה שאני עושה.
אני מדברת ופתאום יש שתיקה, הפרצופים מסתכלים בי וישר מעבירים לנושא הבא.
הרעיונות שלי כאילו לא מספיק טובים, ישר מישהו מציע משו אחר,
אני נבלעת.
אני מוצאת את החברות שלי מזלזלות בי.
וזה מפריע לי, זה קצת שובר אותי מבפנים בכל פעם,
אני מדפדת אבל חושבת על זה המון, כל הטעויות הקטנות האלה נחרטות לי בזכרון.
אני שונאת איך שאנשים שופטים, מה אנשים חושבים,
וכשאוהבים אותי אז אני מרוצה ומאושרת,
ואז אני מנסה לרצות את כולם, כדי שכולם יחשבו עלי דברים טובים.
ובסופו של דבר?
רק את עצמי אני לא מרצה.
אני שונאת את עצמי,
אני שונאת את הגוף שלי, אני שונאת את הקול שלי,
אני שונאת את הרעיונות שלי.
ולא מאמינה בעצמי.
אני מפחדת לצעוק בקול שאני אוהבת את עצמי
כי אני מפחדת מדעות של אנשים שאני בכלל לא מכירה.
אני שונאת לבלוט כי אני מפחדת שיקנאו בי, כי אני מפחדת שישפטו אותי.
אני מפחדת לאהוב את עצמי, אני נשענת על הצלחות של אנשים אחרים ומפארת אותם
במקום את עצמי - כי אני מפחדת.
כי אני שונאת לדבר על עצמי ושאנשים אחרים מגלגלים עיניים,
כי אני שונאת להגיד "היי אני מצליחה" בלי שאנשים אחרים יסתכלו כמה אני לוזרים ויתחילו להלל את עצמם ולהוריד אותי.
כי זה סיפור חיי,
להיות
להרגיש
להכיל
את
התחושה
של
להיות
לא מקובלת
בעיניי
עצמי.
לשים אחרים לפניי
להקשיב לאחרים ולהזדהות ואף פעם לא להודות בזה.
להסתיר את עצמי הפנימית, לפחדת לשתף מידע רק כדי שלא יזלזלו בי.
לפחד.
אני מוצאת את עצמי אוהבת את מי שמרעיף עלי מחמאות,
מחמאות שאני יודעת אבל מפחדת להודות בהם.
וזה לא נכון, זה שגוי.
אני צריכה לאהוב אותי.
ורק אחרי שזה יקרה, אני יודעת
שיום אחד
אולי זה יגיע.
להצליח ולהיות מאושר,
לא לפחדת מקנאה של אחרים להיות מאושרת בשבילי ולא כדי לרצות אף אחד.
לבעוט בתחת הגדול של החוסר הבטחון הזה
fuck you insecurity !
שלך בידידות
מקווה לעשות שינויי
אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
