החיים מנקודת מבט של עיוורת.
בלוג סיפורים[: |
| 12/2008
 הגיע הזמן, פרק שלישי.
התרעה לפני מחיקת הבלוג שנשלחה אלי במייל עוררה בי חשק להמשיך את הסיפור הזה, אחרי שנתיים שלא כתבתי פה, תהנו [:
". . .אנשים פשוט לא מבינים כמה חשובים הדברים הקטנים, הדברים שנראים להם כמובנים מאליו..
הנה, קחו לדוגמה את עצמכם, אני לא רוצה לפגוע, אבל אתם שונים משאר הילדים ולא רק בכך שאינכם יכולים לראות.
החדר שלכם חייב להיות מסודר כדי שלא תיתקלו בדברים, בעוד חדרים של ילדים אחרים מבולגנים-
המדרגות שלכם בבית חייבות להיות מגודרות כדי שלא תיפלו בטעות, בעוד ילדים אחרים יכולים לעלות בהן..
הארון שלכם מסודר ומקופל כדי שתדעו איפה כל דבר ולא ייפלו עליכם עשרות בגדים ללא התראה מוקדמת כשאתם פותחים את הארון,
בעוד שארונות של ילדים אחרים מלאים בבגדים שלא היה להם כוח לקפל..
אין ביכולתכם ליהנות מהנוף, לקרוא, לעצום עיניים כאשר המציאות מכוערת, אין ביכולתכם לראות את מושא אהבתכם או את מושא שנאתכם, הוריכם שגידלו אתכם מינקות, צבעי אש ומים.. ציורים פסיכוטיים שמפרקים את הצבעים כמו אור השמש, ואנחנו מבינים את זה. . . "
מהנקודה הזו הפסקתי להקשיב, למרות שזה היה קצת קשה באשמת חידוד חוש השמיעה שלי. ההרצאה דיברה אלי עד פה, שהיא אמרה שהיא מבינה אותנו.
ואני שואלת אותה בליבי, איך לעזאזל את מבינה, כשאת יכולה לתאר את כל זה, איך לעזאזל את מבינה, כשאת היית שם וראית מה שאנחנו לא יכולים לראות? את מבינה מה זה למשש את הפנים של האדם שעומד מולך? להחליק את האצבע מהעין לסנטר..להרגיש את האף מקצה ימין לקצה שמאל, להעביר אצבעות על השיער..להרגיש שמשהו כל כך יפה עומד מולך ואינך יכול לראות אותו?
אז.. כן, אני כבר בכיתה י', אני חיה בפנימיה הזו מאז יום העיון שהיה לפני חמש שנים. בהתחלה הייתי חוזרת כל סוף שבוע וחופש הביתה, אבל עם הזמן התנתקו הקשרים בבית והתחזקו הקשרים שלי בפנימייה ונשארתי בכל הזדמנות שההורים הרשו לי.
בכל יום רביעי של סוף חודש מביאים לנו לשעתיים האחרונות מרצה שמדבר/ת על כל מיני נושאים, בדר"כ אני לא מגיעה כי אני לא אדם של הרצאות אבל מאחר ושמעתי שההרצאה היום היא על המוגבלות שלנו, התעניינתי ובאתי לניסיון. לא הלך, לא נורא.
חזרתי למעונות והתיישבתי על הספה. שמעתי נשימות מאחורי והסתובבתי באינסטינקט-לא שזה עזר לי במשהו, וגם מי שמאחורי לא שם לב שהסתובבתי אליו.. שאלתי בקול חלוש "מי זה?.." ואף אחד לא ענה לי. במקום תשובה מישהו התקרב אלי ושם את הידיים על הכתפיים שלי.. ניסיתי לצעוק אבל הוא סתם לי את הפה ולחש שאני אבין הכל מאוחר יותר..
אוקי יצא ממש מוזר וכבר שכחתי את קו העלילה שחשבתי עליו בתקופה שהתחלתי לכתוב את הסיפור,
נראה לאן זה יתפתח, אני בעצמי לא יודעת 
מקווה שנהנתם.
| |
|  כינוי:
בת: 30 MSN:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
