היום התעצבנתי. היום קיללתי. היום שברתי מסורת של 17 שנים רצופות - כל שנות חיי מלבד זו האחרונה והנוכחית.

היום משהו בי נשבר, ונמאס לי.

היום זהו יום העצמאות הראשון בחיי, בו אני חושבת על עצמאותי שלי בנוסף לעצמאות המדינה היקרה שלנו.

והיום החלטתי, שהמשפט הנדוש עדיין רלוונטי - "אם אין אני לי, מי לי?!"

ואני צריכה להלחם על העצמאות שלי.

כי נמאס לי

כי נשברתי

כי משהו בי לא יכול להמשיך ככה יותר

מאז ומתמיד ראיתי את עצמי, ורציתי לראות את עצמי כאדם עצמאי, בעלת דעה משלי, יכולת שיקול דעת והחלטה על גורלי שלי.

אני תמיד אהיה כפופה אליהם.. אחרי הכל, הם הביאו אותי לעולם הזה

אבל נמאס לי להיות כל כך תלויה בהם, לעזעזל!

אני כמעט בת 18, אבל כלום לא השתנה!!! עדיין יש להם שליטה מלאה עליי, ולי נמאס לחלוטין מזה.

כן, ברור שהם "רק דואגים לי" ו- "אני עוד אזדקק להם המון", ואפילו "רק בזכותם אני מי שאני" וגם יכול להיות שאני כולה "עוד ילדה מפונקת שלא מעריכה".... אבל לא אכפת לי כבר.

שמעתם?

לא אכפת לי! בכלל!

לא רוצה להיות שלכם, ולא רוצה להזדקק לכם, לא רוצה שתקבלו קרדיט על היותי מי שאני, כי את הרוב - אני עשיתי. וכל מי שחושב שאני מפונקת או לא יודעת להעריך - שינסה לדבר איתי על מורים, סבים או מדריכים מסוימים ששינו את חיי לטובה ובהמון, ואני מוקירה להם תודה אמיתית לחלוטין, לנצח כנראה.

זה לא שאין לי תודה להורים שלי, יש לי המון תודות.. אבל כנראה שבשלב הזה - יש לי יותר כעסים מצטברים.

בשלב הזה, אני מעדיפה לנתק את החבל כמה שיותר מהר, לפני שאני ארגיש אותו כואב עוד.

ואני לא מדברת על נתק טוטאלי, חס וחלילה.

רק אני רוצה מרחב מחייה... שקט - שקט זה מה שאני רוצה.

חינכתם אותי כראוי, כנראה..

כי תמיד הצלחתי לקום על הרגליים אחרי הבכי שגררתם אותי אליו.

תמיד הצלחתי להערים עליכם כשהענשתם אותי, בדרך זו או אחרת.

לא משנה כמה ניסיתם להרגיז אותי בחזרה - אני תמיד הצלחתי להתעלות על כך, ולהראות לכם מי באמת יודעת להיות ביצ'ית בבית הזה, כשצריך.

לא משנה מה החרמתם, שברתם, לקחתם לבלי שוב - אני תמיד מצאתי איפה, כיצד לתקן או להשיג חדש ומשופר.

ותמיד, 

גם אם זה לא נכון,

תמיד חשבתי, ואמשיך לחשוב, שניצחתי אתכם, שהבסתי אתכם בכל קרב ובכל מערכה קשה ככל שתהא - שהצבתם לפניי.

ואומרים הרי, וזה אתה אבא לימדת אותי - שניצחון אמיתי בקרב, הוא רק כשהאויב מחליט שהוא כבר הפסיד....

לכן, גם אם לא ניצחתי באמת, זה רק זמני. כי כל עוד במחשבה אני לא מפסידה - כך גם במציאות.

אבל נמאס לי.

נמאס לי לראות את חיי כקרב כל יום, נמאס לי לחזור הביתה ולנסות ללכת על ביצים שבורות.

נמאס לי להזהר בכל מילה, שלא אחצה חס וחלילה את הגבול בין צחוק לגסות...

לא רוצה לחשוב האם שווה לי לריב איתכם היום או מחר, או פשוט להעמיד פנים שאתם צודקים.

לא רוצה לחשוב כמה שאני עצובה שסבתא כבר לא בחיים, כי עכשיו כשאני רבה איתכם - אין לי באמת לאן ללכת להרגע..

אני רוצה מקום משלי.

אני רוצה את השקט שלי.

אני רוצה להיות מסוגלת להזמין חברים למקום כלשהו, מצידי בית על העץ - מבלי לעשות ספונג'ה לחצי בית אח"כ, רק בגלל שאת - אמא - חולת ניקיון שלא מסוגלת להתמודד עם 4 אנשים שיושבים לך בסלון ושותים קולה.

אני רוצה שתהיה לי את האופציה להפגש עם החבר שלי, ולישון איתו ביחד.

כן, אמא ואבא. ביחד!

גם אם תרצו שאשאר קטנה, כבר גדלתי. ויש לי צרכים, אחד מהם - הוא הצורך העצום שלי לישון מחובקת ביחד איתו.

אתם לא תבינו, אבל בחיים לא היה לי חיבור כזה עם אף בנאדם, ומעולם לא הרגשתי את הצורך העז כל כך בחיבוק של אדם אחד ספציפי. אבל איתו - ככה זה. ולא מעניין אותי הביקורת שיש לכם על זה שלפעמים הוא מתנהג מוזר.. מליוני פעמים אמרתי - כולנו מתנהגים "מוזר", כי בעצם כל אחד מאיתנו הוא אינדיבידואל - יחיד ומיוחד, והייתי מצפה מכם - המבוגרים - לדעת את זה לבד.

וזה לא מעניין אותי אם רבתי איתך אמא, או אם פלטתי לידך בטעות קללה אבא - אני מאוהבת, ואני רוצה לראות אותו מתי שנוח לי ובא לי, בלי שום קשר אליכם!

אז היום החלטתי, 

שאני צריכה מקום משלי.

והיום החלטתי,

שאני מתחילה לפעול למען המטרות שלי, ומהר.