אני לא יודעת למה אני מפתחת אליה שנאה,

אבל כל פעם שאני רואה אותה

ישר יש לי תחושה של גועל נפש.

והיא אפילו לא עשתה לי כלום.

אבל אולי זה המקור של הכל,

זה שהיא לא עשתה. כלום.

למה אני בכלל חושבת עליה, תזכירו לי? אני חייבת להפסיק להאחז במה שנגמר. מה שהיה, היה, וזהו זה.

חבל שאושר זה משהו כלכך יחסי וזמני, כי אתמול היה יום כלכך מאושר ונהדר

שהייתי רוצה שיישאר לתמיד.

שיחה על נמלים, שיצאו בהמוניהם ביום קייצי באמצע החורף, הובילה למסקנה שאולי בכל זאת החניכים שלי רואים בי משהו,

גם אם שולי. גם אם לחשוב ש"את מדברת על דברים חכמים, של גדולים"

לראות את יעלצ'ה כמו ששלום קורא לה, להבין שניסו להפתיע אותי, ודי הלך, שגם בלי זה זה מאוד משמח, כי לא בכל שישי יש ביקור כזה נחמד.

להיות ביומהולדת של ספיר, עם המיליון ושניים אנשים מסביב, שאת כולם הכרתי, חוץ מאחת.

והיה כייף, ומצחיק, לפעמים גם לא נעים.

ליפול לשינה של כמה רגעים, מי בכלל סופר, הייתי ממש עייפה.

לישון למחרת עד שתיים בצהריים, כבר הרבה זמן שזה לא קרה.

אומנם לא הספקתי ללמוד לאנגלית, ואני ממש הולכת להכשל (גם במתמ', אמן שהיא לא תיתן מחר ציונים) אבל היה לי סופשבוע ממש נהדר, וגם השבוע עצמו די בסדר, קצת לא ממצה אבל בכל זאת,

והשבוע הזה? שיהיה אפילו עוד יותר מוצלח. ואיך שהזמן טס, הייתם צריכים לראות כמה איקסים יש לי כבר על הלוח שנה.