זה לא גמור, אבל אני פשוט נורא רוצה לפרסם משהו ולכתוב קצת אחרי הרבה הרבה הרבה (יותר מדי) זמן שלא כתבתי.
~
לא אהבנו את הירח
באותה מידה. הייתי מתקשר אליה - גם כשהייתי במשלחות מהעבודה בחו״ל, שהיא אף
פעם לא הבינה למה נועדו - ואומר לה ״תסתכלי על הירח״ בחצי לחישה, כי אצלה
זה אמצע הלילה, אז שלא תיבהל. היא הייתה קמה לאט, מחייכת לעצמה, ומדדה
למרפסת, מנסה לא ליפול מהשמיכה שכיסתה אותה כמו גלימה. הייתי שומע אותה
מחייכת ולאותו הרגע ידעתי שהצלחתי לגרום לה לאושר רגעי וקטן שיעלם עוד כמה
דקות, אבל זה היה כל היופי.
המושג
שלה לאושר תמוהה בעיניי. מעולם לא הצלחתי לגרום לה להיות מאושרת - גם
כשביום הולדתה ה-23, וזה אפילו לא מספר יפה, לקחתי אותה לאנטרטיקה, או
כשהבאתי לה כלב כשמלאו לה 21, או אפילו כשביקשתי מאחד החברים האסטרונאוטים
שלי להביא לה כוכב, כי היא ממש אוהבת כוכבים. כל דבר שהיא הייתה מבקשת
הייתי נותן לה בזרועות פתוחות וחיוך גדול, והיא הייתה מבטיחה שעכשיו תיהייה
מאושרת. אבל זה לא קרה ואני הייתי ממשיך לנסות כל פעם מחדש לגרום לחיוך
שלה להישאר על פניה למשך יותר מיומיים.
ליום הולדתה ה25 רציתי לעשות משהו מיוחד, והרי היא מדברת ללא הפסקה על כמה יפה הירח אז מה טוב יותר מלהטיס אותה לשם?
~
זה התחיל ככה:
שניהם אהבו את הירח
באותה מידה. הוא היה מתקשר אליה - גם כשהיה במשלחות המוזרות שלו בחו״ל,
שהיא אף פעם לא הבינה למה נועדו - ואומר לה ״תסתכלי על הירח״ בחצי לחישה,
כי ידע שאצלה זה אמצע הלילה, אז שלא תיבהל. היא הייתה קמה לאט, מחייכת
לעצמה, ומדדה למרפסת, מנסה לא ליפול מהשמיכה שכיסתה אותה כמו גלימה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Calcifer