אנטון תמיד אמר לסיביל שהוא עומד להישבר לשניים. שהוא ימשיך לחיות, רק בתור חצי ממנו, והיא ידעה שזה לא הגיוני ותמיד אמרה שהוא יהיה בסדר ושהוא לא ישבר, שהיא לא תיתן לו.

סיביל ידעה שבסופו של דבר זה יקרה ואפילו אם יהיה לה את הדבק החזק בעולם הוא לא יחזור לקדמותו, ואיפשהו, עמוק בתוכו, גם הוא ידע את זה.

סיביל אהבה את אנטון בערך כמו שהיא אהבה לנשום. היא אהבה את הקול שלו, את המילים שלו ואת הסדקים שלו ממש מהשנייה הראשונה שפגשה אותו, כשעוד היה לו רק סדק אחד לא ממש גדול.

אנטון יצא למרפסת ונעמד על המעקה, נזהר לא ליפול לפני שיהיה לגמרי מוכן, אבל הוא היה מוכן מהרגע שהחל לטפס. כשהשכנים ראו את אנטון במרפסת, מתכוון לקפוץ, הם הזעיקו אמבולנס. כשהוא הגיע, סיביל הייתה הראשונה לצאת ממנו, וכבר אז היא ידעה שהוא מיוחד, אז היא טיפלה בו ואהבה אותו והוא אהב אותה, אבל אנטון סדק את סיביל, עד שלבסוף הוא עצמו נשבר לחצי.

כשאנטון נסדק בפעם הראשונה הוא התחבא מתחת למיטה בחדר של ההורים שלו, ושמע את אמא שלו לוחשת לאבא שלו שיש לו עוד מעט יום הולדת 10 והם חייבים לספר לו שהוא לא שלהם, והייתה עוד פעם, כשהוא היה בבית קפה. כלומר זה התחיל בבית קפה, שם הוא פגש את החברה הראשונה שלו שהוא אהב, אבל באמת אהב, וזה נגמר בפתאומיות כזאת שהוא פשוט לא ציפה לזה.

ואז, הסדק גדל מעט כשהוא יצא למרפסת שלו בניסיון להתאבד, או לפחות קיווה שזו תיהיה התוצאה, כי הוא לא יכל להרגיש יותר את הסדקים הקטנים האלה נסדקים בתוכו, לא יכל לשמוע יותר את קול הרשרוש החלש, שלפעמים הוא בכלל לא שמע, כשהוא נסדק.

לאט לאט, הסדקים הפכו לשברים והוא החל להישבר, גורם לסיביל להיסדק מעט בכל פעם.

כשסיביל נשברה לחלוטין, אנטון נשבר לחצי. היא נהגה בתאונת דרכים - שבאמת לא הייתה באשמת אף אחד - ואנטון לא ידע מה לעשות. הוא הלך לישון עם עיניים פקוחות, חשב בקול, דיבר בלחש, קרא מספרים וספר אותיות. היא נשברה להרבה יותר מחצי, לאלפי חתיכות קטנות וכבר לא הייתה סיביל, ובקושי נשאר אפילו אבק. הוא אמר חצי מהמילים שדיבר, חייך חצי חיוך, הרגיש בחצי לב.

לא עבר הרבה זמן וגם אנטון נשבר לגמרי, כמעט כמו שסיביל נשברה אבל קצת יותר, משאיר אחריו דירה ריקה ומלאה באבק.

~

בגרסה המקורית הבת שלהם מתה.

אוף זה לא אני וזה לא טוב בכלל, אני כל-כך מתוסכלת.