הלוואי שהיה אפשר פשוט להשאיר חיים שלמים מאחור, ולהתחיל מחדש.

הלוואי שהייתי לוקחת דברים בקלות.

הלוואי שלא הייתי..אני. לחוצה כל כך.

הלוואי שהייתי מפסיקה להסתכל על העבר ולהתייחס לכל זה כאל הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים...מה שזה באמת. אוף, הבית קברות הזה.

הלוואי שהיא הייתה מפסיקה לדכא אותי כל הזמן. קודם הייתי עוד נותנת לה, אבל עכשיו, כשסוף סוף גידלתי ביטחון עצמי (אולי כי אני כלכך רחוקה ממנה ומהמקום הזה) אני מתחילה להתנגד לה, והיא לא יודעת מאיפה זה בא לה. אבל אני עדיין חלשה מולה...מילה אחת שלה ואני בדמעות.

הלוואי שהוא לא היה הורס הכל. החבר הכי טוב שלי במקום הזה.

הלוואי שלא היו לי רגשות אשמה משאר המשפחה. אם זה לא היה המצב הייתי קמה והולכת כבר מזמן.

הלוואי שהם היו מפסיקים להסתכל על הקליפה שלי ולהגיד "וואו, את ממש חזקה".

הלוואי שלא הייתי כל כך...כל כך חלשה.

הלוואי שהיו רואים מי אני באמת.

הלוואי שלא היו לי את הגנים שלה...אני כל כך מפחדת ליהיות כמוה.

הלוואי שלא הייתי מפחדת מאנשים ופשוט מדברת איתם.

הלוואי,

הלוואי,

הלוואי..