אני מתקשרת..אין תשובה.

אני מחייגת,והיא שוב לא עונה.

לא אמא,

לא ישועה,

לא עזרה,

לא הפרעת אכילה,

פתאום שאני באמת זקוקה לכולן,הן בממתינה עסוקות.

פיתאום רק היא מתפנה,כן כן הפרעת אכילה.

והיא מקבלת אותי אלייה בחיבוק חם ונשיקה,איך לא,בשביל מה היא נוצרה..

היא מוחה את דמעתי,

לוחשת באוזן דברים שיעודדו אותי,

היא רק מוכיחה לי,

שלא אוכל בלעדייה לעולם.

אני מבולבלת,שבורה,אני משתגעת,באמת שאני לא יודעת מה קרה.

אני מאבדת סבלנות,מאבדת כל טיפה של תקווה,מאבדת את השפיות,מאבדת את האהבה,

האהבה היחידה שנותרה לי,

הכתף החמה שנשארה לי,

שאוכל להניח עלייה את ראשי,

לבכות ,לפרוק, בכל יום כאהבת נפשי,

וגם אותה רוצים לקחת ממני,

לא פלא שאני לא מוותרת עלייה בקלות,

היא הדבר היחיד שנותר לי,

הדבר היחיד שמחזיק אותי בשפיות.

שוב יום ראשון,מחר שקילה,שוב תמי המתפוררת באה לעשות פינת יצירה ואני לא סובלת אותה.

בחיי צריכים לסדר לה את הזקן הפרסי מהקיוסק של מרכז הצומת,

שבמקום לעשות כאן פינת יצירה הוא ישכר אותה ויסמם אותה,רק שלא תבוא לעזאזל!

נמאס לי כבר מארוחות האלה  הכל עומד לי בגרון,אני מיואשת,אני שמנה,

אני נגעלת כבר מהדמות הזאת שמשתקפת איי שם במראה,

בא לי להקיא ולהקיא ולהקיא עד שייצא לי שומן,

בא לי להיות רזה,

יותר רזה מכולן,

אני רוצה רזון קיצוני,

רוצה שיפחדו לגעת בי,

מחשש שאשבר,או שיקרה לי משהו.

רוצה להיות שברירית,עדינה,

רוצה שלעולם לא תעזוב אותי,

הפרעת אכילה,

המקלט היחיד שיש לי

הדרך מפלט היחידה שקיימת לי,

והיא תמיד ישנה,

בטוב וברע,

תמיד נותנת לי עזרה.