באמת שאני כבר לא יודעת למה לצפות,למה לחכות,וממה לפחד.

אני מאוהבת.

וזו החולשה הכי גדולה שלי.

הייתי אצל סבתא,פתאום כל הדיבורים של המשפחה לא הזיזו לי הרגשתי שאני יושבת שם,

ופשוט האוזניים שלי אטומות העיינים שלי עצומות ואני נמצאת במקום אחר,

התרכזתי אך ורק במחשבות שלי,שמילאו את כל קו המחשבה שלי,התעסקתי בו,לא פלא שזה

גוזל ממחשבתי,מזמני,מדמי. הרבה זמן שלא הייתי מאוהבת,ועכשיו כשזה קורה,אני כלכך פוחדת,

אני כלכך חוששת,אני כלכך ספק נשברת.אני פוחדת להיפגע,אני כלכך פוחדת להיפגע,אני מרגישה

חשופה,אני מרגישה ניתנת לפגיעה.ואני חושבת שלהיות מאוהבת,זה חולשה,זו החולשה הכי גדולה

שיכולה להיות בי.

והערות אחת לשנייה,על משקל,על פיגורה,הופעה חיצונית,פשוט לא נוגעות בי.

אז למה בכל זאת נושמת? מתיי תפסק כל ההתעללות הזאת, ואחדל לבזבז כל כך הרבה אוויר?!,

מתי אוכל לראות את האור בקצה המנהרה,מתי אוכל לחוות אהבה הדדית,מתי אוכל להתחבר עם האהבה,

להשלים איתה ולא ממקום של פחד וחשש להישבר,

שפתאום אוכל להתמודד איתה וללכת איתה יד ביד ביחד ולנפץ כל מחשבה,ולו רק הכי קטנה,

של פחד,חשש,כאב,שורף.פגיעה,צריבה,נחמה,חוסר אהבה.אני כלכך רוצה להרגיש.אני משתוקקת.ממש.

רוצה לחבק לנשק,לאהוב,להתמסר,להתייחד,לא להתבודד,לבנות את חיי,פעם אחת ולתמיד,כמו שצריך.