הסתכלת בי עם העיניים הזרות שלך בזמן ששקעתי בכוכבים. היינו בשדה הענק הזה צמודים, לא ברורים.

יש קסם בלא נודע, בלא נודע איתך. תווי הפנים שלך עוד לא זכורים לי בברור וגם לא המגע. כמו מתוך בועה נשכחת.

ניסיתי להדלק מהשקט ולשאוף כל גרגיר של טבע ושל לילה ושל אינטימיות. התכסנו בגוף אחד של השנייה ושקענו, כל אחד מאיתנו שקע בהבזקים של רוגע אחר.

אני נוסעת חזרה ומשחזרת את התגלגלות החודשים האחרונים והכל קצת הזוי, קצת פאסיבי, קצת עצוב.

אולי זה החוסר יכולת לפתח את עצמי והשגרה החוזרת כל שעה וכל יום. אולי זה הלחץ הבלתי נסבל והשנאה העזה לאנשים שאני רואה כל יום.

החיים שלי מעניינים, עכשיו אני בטוחה בזה.

האהבה חסרת העיניים שלי אליכם סוחפת אותי לרגעים שבדמיון הכי פרוע לא דמיינתי. וכמה שזה טוב. וכמה שהבטחון שלי עולה ועולה ואני שמחה שאתם שם. ואני שמחה שאני שותפת סוד וכנות וחברות שהיא אמת.

אני מתגעגעת מאוד. מרגישה חסרת אונים וחסרת יכולת. מידי פעם העיניים שלי מתמלאות בדמעות שהן מלח ואולי גם טיפה של בדידות. אני מניחה שעד הקיץ זה יעבור, או שלא. אולי כן...

אולי הזדמנויות יעלו בפתח, ואולי זה בכלל הכל לטובה.

כן, משלמים על טעויות של אנשים אחרים. והכאב הזה הוא סוג של השלמה בריאה.

זה ימים כאלה של מחסור.

אבל עוד שניה כבר קיץ.