| 3/2008
מנועים קדימה
עברו חודשיים וקצת מאז הפעם אחרונה שכתבתי.
אני לא יודעת מה הניע אותי להכנס לכאן ולכתוב, כאן, מילים חדשות.
אין לי ולו מושג קלוש אם הפוסט הזה יתפרסם או לא.
כמות הפעמים שהתחלתי לרשום כאן דברים, לרוב גם סיימתי, ולא פרסמתי, היא בלתי נדלית.
אני יושבת בקפה מאיר, אחרי שאכלתי חצי כריך חביתה ממש לא מוצלח (אני מקווה שהמלצרית לא תעבור פה במקרה ותראה את השורה מלמעלה. מביך משהו. כן, ברור לי שלא היא הכינה את הכריך, אבל אחד הדברים שאני הכי שונאת הוא לצאת אחת מ"הלקוחות האלו", הנקבות המתלוננות, אז לרוב אני אוכלת כריכים לא טעימים או שותה הפוכים רותחים וחזקים יתר על המידה ומכריחה את עצמי להנות, זה לא חכם, אבל זה המצב.) ברקע יש איזשהו שיר היפ הופ מרגיז שממש הורס לי את האווירה התל אביב-תרבותית שבניתי עליה בדרך לפה.
הו, עכשיו יש ג'אז ברקע, לרוב אני לא סובלת ג'אז אלא אם כן בחור מדהים שאני אוהבת מאוד מאוד מאוד בשם אודי (קז'מירסקי- תגללו את השם שלו- אולי תמצאו משהו מעניין) שמנגן על הבס שלו עם הלהקה בימי ב' בקפה נטו בחיפה, אבל איכשהו, עכשיו, ברגע זה המוסיקה הזו משתלבת לי טוב בחיים, אז בסדר.
הייתי רוצה לשים אזניות ולהקשיב לפסקול של "כחול" או של "עירום" , שבעיני הם שני הפסקולים אולי הכי טובים בכל הזמנים (אגב, המלצרית הגיעה, למזלי היא לא הסתכלה על המסך, ולמזלי היא נזכרה לפנות את הצלחת הענקית עם שאריות הכריך שתפסה לי 3\4 משטח השולחן וגרמה לי לזוז יותר מדיי כדי להגיע למאפרה כל פעם. אוף. מזגתי לעצמי מים מהקנקן ופלח הלימון נפל לי לכוס, שונאת את מנהג הלימונים בכוסות מים הזה, רבאק.) אבל האזניות האלו הן כסופות וענקיות וגורמות לי להראות כמו זבוב חללי, לא בא לי על המראה הזה.
(אני חווה הזיות, הרגע, בפעם השלישית הייתה בטוחה שמישהו צעק את השם שלי.)
אתמול, בפעם הראשונה, נסעתי ברכבת כשעל השולחן ישב לו הלפטופ שלי, באותו רגע כן הרשיתי לעצמי לשים אזניות ולהקשיב ל"מנועים קדימה" של אלג'יר ואחרי זה קצת לקאמל וקצת לקינג קרימזון, הסתכלתי על השתקפות הנוף הזז שהייתה לי על המסך, וקלטתי שבזה הרגע, שוב הגשמתי סוג של חלום.
המון פעמים אני מוצאת את עצמי מדמיינת איך יום אחד אני אראה ככה וככה, אתמקם בתנוחה כזו וכזו, ואעשה...משהו, וברגעים שזה קורה (לרוב כמה שנים אחרי כל הפנטזיות האלו) אני נהיה הבן אדם הכי מאושר בעולם ומוכיחה לעצמי שוב שאני רק צריכה לרצות.
הפעם הראשונה שדמיינתי איך אני אסע ברכבת ואכתוב בלפ טופ בסוג של טירוף חושים ואראה מגניבה ומסתורית הייתה לפני שלוש שנים. ואתמול זה קרה. וזה היה פי אלף יותר טוב מבפנטזיה.
אני אוהבת את עמרי.
הוא התקשר הרגע, עניתי ואמרתי- לא יכולה לדבר, כותבת.
אז הוא אמר- "אוקיי בייבי, תקשרי כשתסיימי."
אני שונאת לסנן, אני שונאת להיות במצב שלא נעים לי להגיד את האמת מתוך פחד (שלרוב הוא מטופש ולא מוצדק) שמישהו יפגע, ויש לי הרבה מזל שחברים שלי מכירים אותי ויודעים איך אני מתנהלת.
אני בן אדם שחייב הרבה זמן ושקט לעצמי.
אני יכולה להשאר ערה לילות שלמים, לשבת אינסוף שעות במהלך היום, להיות מול המחשבה ולכתוב ולקרוא ולתרגם דברים מעניינים. אלו רגעים שבהם אני מתחרפנת כשמתקשרים אליי או מדברים אליי, כי אני עמוק בתוך משהו, וכל שיחה או מילה מוציאים אותי מהמשהו הזה ומאד קשה לי לחזור לשם אחר כך.
אז אנשים כמו עמרי יודעים שהזמן הזה מקודש בשבילי, ואם הם מתקשרים, לא משנה כמה הם רוצים לדבר איתי (אלא אם כן קרה משהו ואז אין שום סיכוי שאני לא אתנתק, למרות הקושי האחושרמוטה גדול) אני רק צריכה להגיד "מתרגמת" והם מקבלים את זה בהבנה מוחלטת. וזה כיף.
זה ממש מוזר לי, אני לא תמיד הייתי כזאת, עד לפני כמה שנים הייתה חולת תשומת לב, לא תשומת לב של חמלה או וואט-אבר, אלא פשוט אהבתי להיות במרכז העניינים, אהבתי להגיע למקום ולשנות אותו- עד כמה שיכולתי.
אהבתי להבין כל פרט ופרט בכל מצב ומצב ולשאול כל שאלה ושאלה ולהגיד פשוט כל מה שעובר לי בראש. וזה באמת, באמת היה ככה.
לא היו לי מגבלות מילוליות ולא מסננות מחשבתיות, כמעט, נראה לי.
ונהניתי מתגובות של אנשים לכל מה שאמרתי או עשיתי.
ובשנים האחרונות משהו בי השתנה, נהייתי יותר שקטה, לא בדיוק שקטה אלא...
לא יודעת, קשה לי להסביר.
פעם הייתי מאד דעתנית, מאוד, היה לי ברור מאד מה העקרונות שלי ועשיתי הכל כדי להפגין אותם ולתת להם ביטוי, הייתי מחפשת חוסר צדק כדי שיהיה לי במה להלחם ולמרוד,
הייתי מתרגזת בקלות מפחידה ונכנסת לעצבים מטורפים, והייתי חצופה וישירה ברמות לא מחושבות, והיו לי תפיסות מאד ספציפיות לגביי איך שהעולם עובד וככה גם התנהגתי.
באופן מפתיע (?!) כשחזרתי להתעסק במאגיה אחרי הפסקה מאד מאד ארוכה, משהו התחיל להשתנות, התחלתי להרגיש כאילו כל מה שאני "יודעת" על העולם מתחיל להתפורר או להנמס, כל הקביעות והעקרונות שהיו בי פתאום נראו לי כל כך לא הגיוניים, לא כי הם לא מתאימים לתפיסת העולם העכשווית שלי, אלא כי פתאום מצאתי שבכלל אין לי תפיסת עולם.
פתאום הייתי יושבת עם אנשים, הם היו מנהלים שיחות פילוסופיות והייתי שותקת, ולפעמים גם משתעממת. כי פשוט לא היה לי מה להגיד. ואם היה לי מה להגיד הייתה לי הרגשה שזה יהיה כמו לדבר בשפה זרה.
הכי קשה לי אם מתחילים לדבר על שינוי המציאות, וכוחות ואלוהים ואנרגיות וכו'.
כל כך הרבה מחשבות, ואני עדיין לא מדברת.
אבל זה גם נובע ממקום אחר, מעולם לא אהבתי, ועד היום אני לא אוהבת, וקשה לי לדבר על מאגיה.
זה עוד דבר שאנשים כמו עמרי יודעים לא לשאול שאלות לגביו.
לא כי זה מביך אותי, אלא כי, זה כאילו הדיבור שלי לא יכול להוציא במילים שום דבר שקשור לנושא. זה כן קורה, אבל לעיתים מאוד מאוד נדירות.
זה בסדר לדבר קצת על נושאים תיאורטיים, יותר כשזה קורה באופן וירטואלי ולא יודעים מי אני, אבל על דברים מעשיים- לעולם לא.
וזה נורא מוזר לי.
אני בן אדם פתוח, לגמרי, נדירים הם הדברים שיביך אותי לדבר עליהם, נדירים הם הדברים שאם אני ארצה לדבר עליהם אני לא אעשה את זה מסיבה זו או אחרת, אבל התחום הזה נשאר אצלי כמו סוד.
זה פשוט מרגיש לי כל כך כל כך אישי, ו...לא יודעת.
אני לא מצליחה להבין את זה, זה תמיד היה ככה, אבל זה גם נחמד לי במקום מסויים לדעת שיש בי חלק כל כך גדול שהוא שלי בלבד. אני מאמינה שזה חשוב.
אבל מעבר לזה, פעם לא היה מצב שהייתה מתנהלת שיחת שאלות קיום, מוסר וכו' ולא הייתי צורחת כמו משוגעת את כל מה שאני חושבת, והיום, חוץ מפעמים מסויימות עם אנשים מסויימים, אני לרוב בוהה מסביב וחושבת.
פעם היה לי ברור לחלוטין מי אני ובמה אני מאמינה, כיום אין לי שמץ של מושג.
וזה מפחיד אותי.
פעם אם לא יכולתי לחכות שמישהו ישאל את דעתי כדי להגיד אותה, בעצם, פעם לא הייתי צריכה לחכות שמישהו ישאל, הייתי אומרת את זה בכל זאת, אבל היום הרבה פעמים אם מישהו שואל אותי משהו, והנה הוא שואל אותי, מבקש לשמוע מה אני חושבת, אני עדיין יכולה להגיד "אתה בטוח רוצה לשמוע?" (במידה וזה משהו שלילי) ולרוב אני שואלת "אני יכולה להגיד את דעתי" לפני שאני אומרת אותה. לא תמיד, אבל לרוב.
מצד אחד התהליך הזה יכול להרגיש לי נכון, אולי מתחשב יותר? מכובד?
אבל מצד שני לפעמים נראה לי כל ה"איפוק" הזה גורן לי להרגיש כאילו אין מה שיזיז אותי.
הרי כל העצבים והכעס וההיסטריות שהייתי עוברת פעם גרמו לי לפעול, אמנם בקיצוניות, אבל זה גרם לי לשנות ולהזיז דברים מסביבי.
זה כן גרם לי לעשות הרבה שטויות, ולפגוע בהרבה אנשים סביבי, אבל על הדרך גם קרו הרבה דברים טובים.
ועכשיו, אני מרגישה שבלי זה אני לא זזה.
אני מצאתי את עצמי מבקשת מחברה שלי לספר לי סיפורים מהצבא כי זה היה מביא אותי לעצבים כל כך גדולים שהרגשתי שעוד רגע יתחולל אסון טבע, וזה היה לא נעים, אבל זה הרגיש לי חזק וחי והרגשתי שמהמקום הזה אני יכולה לפעול ולנוע.
אבל סתם ככה, בלי שיחות על צבא, אני מתעצבנת הרבה הרבה פחות ואני מגיבה הרבה פחות- וזה הכי מחרפן אותי.
אם מישהו יכיר אותי עכשיו אני מאמינה שאחד הדברים הראשונים שהוא יגיד עליי זה כן משהו שקשור לזה שקל לעצבן אותי, אבל זה כי אין לו למה להשוות. ביחס למי שהייתי פעם אני מרגישה כאילו נהייתי נזיר.
פעם אם מישהו היה אומר לי משהו שעצבן אותי או פותח איזשהו פתחון לדעה, הייתי הופכת את הפתחון הזה לנרתיק בשעת לידה, ועכשיו אם מישהו אומר לי דבר שמעצבן אותי, אני תוהה אם להגיב או לא, ומה הדרך הנכונה להגיד, ולמה תגרום כל תגובה שלי, ואיך היא תשפיע עליי או עליו או על מה שזה לא יהיה.
פתאום אני שוקלת כל דבר, חושבת כל הזמן מה ישתנה בעקבות המילים שאני כל כך רוצה להגיד.
שוב, מצד אחד אחד זה איפשהו מרגיש לי לא טבעי, כאילו אני בתהליכי גדילה שנכפים עליי,
(שוב מישהו קרא לי!) וכאילו המחשבות העמוקות והכנות ביותר שלי מתעכבות על חשבון "מילים שקולות", ואני נוטה לתעב מילים שקולות (נראה לי. ארר!) אבל מצד שני, אני יכולה למצוא בזה איזשהי תחושה כזו של "תקופת מעבר" עד לרגע בו...עד לאיזשהו רגע.
יש לי שמש על הרגל, ואני לובשת מכנס קצר, והיא שורפת לי ת'חיים.
ונשארו לי 47 אחוז עד שהמחשב שלי יתפגר וכדי להטעין אותו אני אצטרך להכנס לתוך הבית קפה ושם אני לא אוכל לעשן. אז בינתיים אני פה. משתדלת לא להתסכל על מד הסוללה.
אני מרגישה כאילו אני נוסעת במונית ומנסה להלחם בדחף של העיניים שלי להציץ למונה.
אתמול ישבתי בבית קפה שחברה שלי עובדת בו וניגש אליי בחור חירש בשביל תרומה, נתתי לו כסף ובזה זה נגמר.
עכשיו, בזמן שכתבתי, ניגשה עליי בחורה חירשת נוספת וביקשה כסף לתרומה (בתמורת שני מצתים כשאחד מהם הוא מצית קליפר) ובארנק היו לי 25 שקל במזומן.
חשבתי על זה שביומיים האחרונים הוצאתי קרוב לשלוש מאות שקל (שהתחברו למספר התלת ספרתי בימין לסימן המינוס שמופיע לי על המסך כל פעם כשאני בודקת את היתרה שלי) ושכנראה שאני אוציא עוד קרוב למאה היום ועוד כמה מאות בסופ"ש וזה גרם לי להסתכל על כל שקל שהיה לי כאילו הוא איבר בגוף שלי, ופשוט לא ידעתי מה לעשות.
היא השאירה לי על השולחן את השקית עם המצתים והמשיכה לעבור בין שולחנות, ידעתי שהיא עוד רגע הולכת לחזור בתקווה שאני אתרום לה כסף למטרת קניית מכשיר שמיעה, והתקמצנתי, ושנאתי את עצמי על זה.
פתאום קלטתי שאין לי בעצם איך לעזור לה בכלל כי יש לי רק שטר של עשרים וחמישה שקלים, והרגשתי סוג של הקלה שלוותה בהלקאה עצמית די גדולה לאור העובדה שאיפשהו ידעתי שאני יכולה לתת לה את השטר של העשרים ולקבל עודף אבל בחרתי להתעלם מזה.
היא חזרה, חייכתי חיוך מתנצל מאד ואמרתי לה שאין לי כסף.
המשכתי לכתוב את הפוסט ושמעתי את האיש שמאחוריי אומר "חסר לי שקל, יש לי רק תשע" אז קפצתי ואמרתי "לי יש שקל!" (כי מה זה כבר שקל?) ובזמן שחיפשתי את הכסף בארנק מצאתי מטבע נוסף של חמישה שקלים, ואז פשוט החלטתי לתת לה את כל הכסף הקטן שלי (לא כולל השטר של העשרים. אני צריכה כסף למונית אחרי הכל.), ונרגעתי.
הרגשתי טוב. ובנוסף לזה הבחור שנתן לה את התשע שקל החליט שמאחר ושילמנו לה "כאילו ביחד" מגיעה לי מצית אחת מהזוג שהוא קיבל, אז הבחורה החירשת הרוויחה 19 שקל נוספים ואני בתמורה קיבלתי שלושה מצתים מגניבים, כששניים מהם הם קליפר ועל השלישי יש תמונה של משהו שמזכיר את השעון בפראג.
עכשיו אני אדליק לי סיגריה עם אחד מהם.
ס'עמק! המצת שכב יותר מדי זמן בשמש וכשהדלקתי אותו הוא שרף לי את הריסים.
כאילו, מה קורה עם היקום?
כבר קרוב לחודשיים אני לא מפפסקה ללכת על מגפי עקב שקניתי בתקווה שיום יבוא והרגליים שלי יתרגלו אליהן. נדמה לי שהיום סופית הבנתי שזה לא יקרה.
נראה לי שמי שעיצב את הנעליים האלו קיבל ירייה בזין שלו מאיזו אישה נקמנית שהוא זיין ולא התקשר אליה אחר כך. וזו הנקמה האישית שלו.
אני רק לא מבינה מה הקשר של הסיפור הזה אליי ולמה אני צריכה לסבול כל כך הרבה בגלל אותה אישה.
ברמת העיקרון אני לא אוהבת בכלל את עניין ה"זה לא נוח לי בשום צורה שהיא אבל זה מחמיא אז אני אלבש את זה" אבל אני באמת ממש ממש אוהבת את הנעליים האלו, והן גורמות לי להרגיש גבוהה (אני קטנה) ואם אני הולכת איתן לא יותר מ-10 דקות ברצף הן אפילו נוחות. אז נראה לי שזה בסדר.
אבל, כמו שאמרתי, אחרי שנגררתי ברחובות מרכז תל אביב עם הנעליים האלו, והרגשתי כאילו כפות הרגליים שלי מתהלכות על מסרק כינים עומד, החלטתי שאולי הגיע הזמן להכנע.
זאת תהיה הפעם הראשונה שהרגליים שלי לא ינצחו במלחמת הנעליים וזה עצוב לי מאד.
בנוסף, גם היום, גיליתי מחדש שמודעות לדירות בתל אביב הן בעצם מודעות למחסנים.
או לשטחים בגודל של נעל בית.
אני מתחילה להתייאש.
אבל למרות כל זה, אני אוהבת את היום.
השמש נהייתה נעימה, ועכשיו היא מלטפת לי את הרגל בשלווה,
ויש לי שלושה מצתים, והצלחתי לשרוד את כל הזמן הזה מבלי להסתכל על מד הסוללה (עכשיו הסתכלתי, המצב נורא ממש שחשבתי. נותרו 36 אחוז. זה לא שהסוללה מתרוקנת מהר כל כך, זה שאני מתלוננת לאט כל כך) וחוץ מהמחשבה על לנעול את הנעליים בחזרה (עד עכשיו הייתי יחפה) ולהגרר לתחנת אוטובוס ולחזור לצפון תל אביב ואז להגרר שוב למרכז תל אביב ולחזור לחיפה, מקסים לי.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: