you can feel it in your soul..

אני זוכרת הכל.
ואני יודעת הכל.היום בדרך הביתה, בזמן שאני עדיין חושבת על ההחלטה הלא פשוטה הזו..נזכרתי בלילות שבהם היינו חוזרים שנינו מכל מיני מקומות.תמיד חזרנו מחויכים-ואני לעולם לא אשכח שהעדפנו ללכת את כל הדרך הארוכה דווקא ברגל למרות שיכלנו שלא.אבל תמיד הצלחת לשכנע אותי ללכת ברגל.אמרת שנעים בחוץ, וככה יהיה לנו זמן לדבר.וכך באמת היה, הלכנו לנו , לפעמים שעה לפעמים יותר..והזמן עבר לו בלי שהרגשנו.דיברנו המון, על אנשים, על דברים, על מה שהיה ועל מה שיהיה השיחות תמיד היו הכי זורמות בעולם. גם כשהגענו הביתה לא רצינו להיפרד, ישבנו קצת, המשכנו לדבר.כאילו הזמן עצר מלכת, ואנחנו בשלנו בשיחה האין סופית הזו שלי ושלך.

ועכשיו אני שומעת את השיר שלנו, הוא שלך יותר אני חושבת..והכל חוזר אליי.

ועכשיו אני נזכרת יחד עם השיר, שלפני כמה חודשים לא באמת רציתי להפסיק לדבר איתך..אבל היתי חייבת.אתה הכרחתי אותי, לא במודע אבל עשית את זה.פתאום השתנת כל כך.ואני יודעת שאנשים משתנים, ומשום מה זה תמיד לא לרוחי.וגם עכשיו שהדמעות עולות לי ככה בלי שום הודעה מוקדמת, בזמן שאני מקלידה תמילים האלה, אני יודעת שמה שהיה כנראה לא יחזור.

ובכל זאת...השתנת כל כך.לרעה..כמה שזה היה לרעה.נהיה לך אופי אחר.אופי שהוא לא שלך.אני יודעת שלא.אימצת לך אופי ..מקושט, מלא בפוזה, ריק מתוכן, רדוד בתכליתו, מסונוור לחלוטין.אני לא אהבתי את זה.עד היום אני לא אוהבת.ואני יודעת שהז לא אתה.שזה רק מסכה שאני כל כך שונאת.אבל לא מיד אחרי שהשתנת התרחקתי..זה היה די הרבה אחרי. כשהדבר הלא ניתן לעצירה הזה השפיע עליך.נהיית הצל שלו ממש.ואני לא סבלתי ..כל כך לא סבלתי את זה.ואז זה הגיע..

ולא סיפרתי לך ולא הסברתי לך כלום, ואני יודעת שניסית לבוא ולדבר איתי..ואני התלעמתי לגמרי.וניסיתי גם לשים יד, לחייך ואני התרחקתי ונמנעתי מכל קשר אפשרי.היתי כל כך פגועה אין לך מושג כמה.לא הבנתי איך נתת להכל לההרס בשנייה.

ואחרי הכל אני נזכרת בעוד דבר..ביום בו באת אליי כל כך בהול ולחוץ, אמרת שזה לא סובל דיחוי, עזבת את הכל רק כדי להקשיב לך, האמת היא שהלחצתי אותי אפילו. לא רצית שנהיה קרוב לבית אז התרחקנו קצת.ודיברת, והקשבתי, ודיברת והקשבתי, ובכית.גמאני כמעט התחלתי לבכות.לא יכלתי לראות אותך כל כך חסר אונים, זה עשה לי מן צביטה כזו.ואני הרגעתי אותך..וכל כך ביקשת שאני לא אספר על זה לאף אחד.אז נכון שלא תקרא את זה ..אבל אני רוצה שתדע- אני לעולם לא סיפרתי.למרות מה שהיה לעולם לעולם לא סיפרתי את זה.זה עדיין שמור אצלי.וזה תמיד יהיה.

אז זהו..כנראה שמחר אני בכל זאת יחזור וינסה להפשיר את העניינים בינינו, למרות שאני זו שהקפאתי אותם. ברור שאתה חסר.היית החבר הכי טוב שלי. זה היה כל כך אמיתי..ודיברנו תמיד על הכל, וזה נכון שידיד טוב יכול להיות יורת מחברה או מחבר. אז זה היה פחות מורגש.אבל היום.שכל כך רציתי שתגיד לי, תזרוק מילה..לא עשית את זה.אני יודעת שאני הבאתי את זה על עצמי, ובכל זאת...משו בי רוצה שהכל יהיה כמו פעם.כמו שכולנו רוצים בעצם, געגועים לעבר וכאלה.אני יודעת שזה קצת אנוכי.אבל לניתוק קשר כמו לטנגו , צריך שניים.ואתה היית ותמיד תהיה חלק מכל זה.  אז שיהיה לי המון בהצלחה.בהכל.