בנושא אחר: חשבתי אתמול על זה שיש מן התקשור בכתיבה שלי, והיום פתאום שמתי לב שיש מן התקשור גם ב... איך לומר? בתקשורת הרגילה שלי עם בני אדם, ככל שעובר הזמן. זה קצת קשור למה שכתבתי בפוסט על הסרת המשקפיים, ולראות את האנשים ללא החיצוניות. שמתי לב שככל שעובר הזמן, באופן יותר טבעי אני מצליחה להקשיב למסר העמוק, לסוד. זה לא רק מול אחרים, זה גם מול עצמי, וזה לא נוגע רק לצורה, אלא גם לתוכן. דוגמא לצורה יכולה להיות- אדם עם בעיות דיבור שמקשות על הבנתו, דוגמא לתוכן- הרגשתי הרבה פעמים שאיזה חבר מתרחק ממני, לא שומר על קשר, לא אכפת לו. התוכן העמוק של העניין היה שאני מתגעגעת, ו..כאילו, זה היה הרבה יותר פשוט ונעים וקל להודות בזה ולתקשר את זה ככה. אנשים המון פעמים נעלבים מאחרים וגם יש המון אי הבנות בגלל שיש ליקוי בראיית/הקשבת הרנטגן הזו. בדרך כלל אנשים הם טובים ורוצים להיטיב. זו אמירה מרחיקת לכת? תמימה מדי? אולי. בכל אופן אני שמחה לא להצטלק בקלות, ולראות ככה את הדברים. בזה, נגיד, היה לאן הרבה מה ללמוד ממני. זה נורא מעצבן שכל דבר מגיע אליה בסוף, אבל הייתי רוצה להפסיק להתעצבן מזה ופשוט להיות עם זה. חלאס, זה שם, זה חלק מהחיים שלי. נכון שזה תפס קצת צורה של אובססיה, בעיקר בגלל שנלחמתי בזה, אבל עכשיו הכי טוב שאוכל לעשות זה להפסיק להלחם.

חשבתי אתמול על תודעת השפע שליוותה אותי ממש מגיל צעיר. זה מאד מעניין. אני לא יודעת למה, אבל עכשיו עולה לי אסוציאטיבית קישור שמעולם לא הבחנתי בו לפני כן: כשהייתי נערה תמיד הרגשתי שאם אלד, תהיה לי לידה קלה. משהו עמוק בי ידע שאני פשוט יודעת ללדת. זו מחשבה קצת משונה בהתחשב בזה שאף פעם לא היה לי חלום להתחתן או להקים משפחה, אבל כך היה. פתאום זה מתחבר לי לגישה שהייתה לי מול כסף- משהו שם הרגיש לי קל, טבעי, משחקי, מאתגר אבל בקטע כייפי, דורש להפעיל את השכל, להיות מחושב בצורה שיכולה ממש לעשות נעים, למי שבאופן כללי אוהב לסדר וסימטריה ומיון ושטויות כאלו, כמו שאני אוהבת [אמנם דיסקלקולית מעט, אבל אוהבת משבצות]. מגיל צעיר הייתה לי קופת חסכון. לפעמים הייתי מוצאת 10 אגורות בבית, סתם כזה, זרוקות מתחת למיקרוגל, או לפעמים גם ברחוב, ואף פעם לא השארתי אותם. תמיד הרמתי, ותמיד הכנסתי לקופה. תמיד היה לי כבוד לכסף, ותמיד ידעתי שקצת ועוד קצת ועוד קצת, שווה הרבה.

והנה גם כשגדלתי, והתחלתי להכניס משכורות לא גדולות בכלל [הכי הרבה שהרווחתי אי פעם בחודש זה 4000 שח, זה היה חד פעמי, ובמשך מעל 10 שנות עבודה המשכורת הממוצעת שלי הייתה 2000 שח.]- גם אז חסכתי קצת, ועוד קצת, ועוד קצת. היו לי הרבה חברים שחיו כמו להקות כלבים תל אביביות, הם הרוויחו הרבה יותר ממני אבל זה איכשהו יצא. נכון שהייתה להם שכירות לשלם [ולי לא, כי נשארתי אצל הוריי], אבל היה להם גם וויד לשלם עליו, ואוכל בחוץ לשלם עליו, וכל מני כאלו. אני הראשונה מבין חבריי שהתחלתי לחשוב ברצינות על לקנות בית. אני ראיתי את זה אפשרי וממש לא בשמיים, כשחבריי זרקו את המשכורות שלהם על אלוהים יודע מה... ותודעת השפע שלי הייתה מדבקת. לאט לאט שניים מחבריי התחילו להפתח לרעיון הזה וממש קרובים לרכישת דירה היום.

מה שקרה לי בזמן הזה, היה מאד מעניין. איזשהי תנועה מאד מסקרנת התרחשה בתודעה שלי לגבי כסף, וכמובן שהתבטאה גם בגשמי. זה התחיל כשעזבנו את שוהם אולי. עד אז כל פעם ששאלו אותי- איך תממני דבר כזה או אחר, תמיד הייתי מחייכת ועונה בבטחון- "מה הבעיה? אני מליונרית." והאמנתי בזה על אמת. זה לא היה משחק. הייתי ממש על אמת ובאופן עמוק בתודעת שפע ובטחון מול הדבר הזה, ובאמת חייתי לרב כפי שרציתי, נסעתי לאפריקה וללפלנד ולכל מני מקומות, עשיתי כל מני דברים... נכון שלאנטארקטיקה עדיין לא, ונכון שהייתה לי הקרבה בכך שנשארתי לגור בבית הוריי [בחירה שהייתה בעיקר שיקול כלכלי, אבל יש לה עוד הרבה רבדים אחרים ועמוקים יותר].  בכל אופן הייתה זרימה כלכלית טובה עד אז. יש לציין, אולי, שפחות או יותר לקראת עזיבת הבית ההוא, גם אישרו לי קצבת נכות מלאה לצמיתות. אני מציינת את זה כי זו גם תנועה כלכלית חשובה ובעלת משמעויות רבות. עולה שאלה של מסוגלות, גם בהקשר לקצבה וגם בהקשר להשארות בבית הוריי. משהו נסדק שם.

עזבנו את הבית ההוא, עזבתי את העבודה שהייתה לי כמו בית ומשפחה במשך עשר שנים, בצורה טובה וגם מלאה מורכבות ולא לגמרי מדויקת עבורי.(נשמע מוכר?) עזבתי את המקהלה ואת החתולים ואת כל מה שהיה שם, והגענו לבית החדש. ידעתי שזו רק ההתחלה של קריסת הישן, שיפנה מקום לחדש. אם לעזוב את העבודה היה מפחיד, דמיינו מה זה לעזוב את בית הוריי (קשה ככל שיהיה, לחיות שם).. אבל ידעתי שלשם זה הולך. בהתחלה פחדתי לצאת לרחוב. שמה בעצם התחילה תקופה של אפס הכנסות מכיווני. פה ושם היה לי איזה ג'וב חלטורה, לאייר משהו, לצלם משהו, לערוך משהו... בתחילת הקורונה אפילו הכנסתי כ-3000 שקלים מבייביסיטרים [באופן חד פעמי], אבל זה הכי הרבה שהכנסתי מעבודה בשלושת השנים האלו, מאז שעברנו דירה. אבל מה הכי מעניין? שאת כל החיסכון שהיה לי, שחסכתי לרכישת בית, הכנסתי להשקעות עם תחילת המגיפה. עברה שנה שלא עבדתי כלל והרגשתי התייבשות טוטאלית וייאוש מחלחל בכל הנוגע לפרנסה, ובינתיים, בשקט, הכסף החמוד שלי עבד בשבילי, והפלא ופלא, בסיום השנה הזו הרווחתי בהשקעות אחד לאחד מה שהייתי מרוויחה בשנת עבודה שהייתה לי. קסם, לא?

זה מדהים כמה לכסף לא אכפת מהסרטים שלנו והוא פשוט עושה את שלו. מראה צחה. זה מדהים כמה הקסמים נסתרים מאיתנו כשאנחנו בערפל, בקושי ויאוש. עברה עוד שנה. ההשקעות נהיו פחות מועילות, ובינתיים המגיפה משתוללת, וביטוח לאומי מפרגן מדי פעם לנכים, 1000 שקל פה, 700 שקל שם, מדי פעם איזו חלטורה, ושמתי לב שדווקא בחודשים שהכי הייתי צריכה כסף, איכשהו הוא פשוט הגיע. שמתי לב שהסכום החודשי הקבוע שלי נכנס, אמנם לא באופן מדויק וסדיר, אבל אפשר להגיד שפחות או יותר מהרגע שעזבתי את העבודה, אף פעם לא היה תזרים שלילי. כן היו לי הוצאות יוצאות דופן וגדולות, למשל הלימודים, אבל אני לא מחשיבה אותן כל כך בתוך המבט היומיומי, ובכל אופן אפשר להגיד שמהרגע שעזבתי את העבודה וישבתי בבית, הרווח שעשיתי בהשקעות, מעבר לכך שהוא משכורת שנתית מדוייקת, הוא גם המחיר המדויק של הלימודים שלי. זה די מטורף. רק עכשיו אני קולטת את זה. הסכום הזה כמו נשלח אלי מהשמיים.

יבאלה. יש לי צמרמורת. איך לא הבחנתי בכך קודם?... זה הערפל... אני בעצם נמצאת בדיוק בנקודת "ההתחלה", כלומר, בדיוק בנקודה שהייתי כשעזבתי את העבודה. לא זללתי את החסכונות שלי, לא מת העולם ולא קרה דבר, בעצם, מלבד זה שהיקום דאג להזרים לי את מה שאני צריכה באופן מדויק להפליא. (עוד דבר מטורף שגיליתי עכשיו- החלטתי לבדוק האם זה הגיוני שחסכתי במשך 10 שנים סכום קבוע בכל חודש? עשיתי חישוב ויצא לי בול את הסכום שיש לי היום בחסכון, זאת למרות ששילמתי על טיולים, לימודים יקרים, והיו לי תנועות, גם חדות, בחשבון. זה מדהים!!! הסכומים ממש כאילו רשומים מראש, מה שגורם לי לחשוב על הכוח שיש לי בשינוי הכיוונון- לאיזה סכום אני מוכנה להפתח עכשיו).

אבל מה עוד קרה? התמלאתי בתחושה שאין לי את היכולת להתפרנס, או- שיש לי קושי מהותי מאד לעשות זאת. אני חייבת להזכיר לעצמי ולציין, שכשאני אומרת להתפרנס זה ממש לאו דווקא אומר לעבוד [השקעות היא דוגמא אחת, אבל בטוחה שיש עוד]. שכחתי את כל זה, והרגשתי שלהתפרנס= לסבול, בייסיקלי.

המשך השתלשלות העניינים- אני עוזבת את בית הוריי, מגישה בקשה לסיוע בשכר דירה, מסרבים לי למרות שאני זכאית על פי החוק. הסכום של הסיוע זה בערך הסכום שחסר לי בכל חודש כדי לכסות את הוצאותיי שמעבר לקורת גג [אוכל, טיפול נפשי, ועכשיו גם שיעורי ציור וכרטיסיה חד פעמית לבריכה. לפעמים גם אוטובוסים, וכאלו]. טוב. אני מודה. גם עם הסיוע הזה+ הקצבה אני עדיין בדוחק מבחינת הכנסות חודשיות לעומת הוצאות, אבל הוא די היה מכסה את כל הבייסיק.

ואני מתוסכלת, כועסת, בתחושת חוסר מסוגלות, בתחושה שאיבדתי שליטה, שהייתי על הגל ועכשיו אני לא. מה קרה לאדר שהייתה מלווה מעצמה בריבית? זה היה משחק כל כך מדליק. תמיד כשהייתי נוגעת בחסכונות שלי שלא מיועדים לענייני יום יום, הייתי מחזירה לעצמי בריבית, ולרב בריבית אימתנית של כ-50 אחוז. זה היה חוק. לקחת? תחזירי כפול. והחזרתי, והייתי מאושרת, כי שיחקתי עם עצמי ועם הכסף שלי והוא גדל והרגשתי שאני בטוב עם זה. [עם הוצאות גדולות כמו לימודים או טיול גדול לא נהגתי ככה. היה גם תתי סעיפים לחוזה הכלכלי הזה מול עצמי]. עוד דבר שהייתי עושה המון שנים- התנהגתי כאילו חשבון הבנק שלי הוא בכלל לא קיים. הוא שם לאגור, כמו מי תהום. הוא שם רק כדי שיהיה למשכורת לאן להכנס, אבל אני לא ניגשת אליו ולא נוגעת בו. ביום יום התנהלתי רק במזומן, שהייתי מרוויחה מעבודות צדדיות, נוסף לעבודה הקבועה שהחזקתי [זה היה ממש מעט שעות שבועיות, כ-12, למי שחשב שעבדתי המון]. הייתה לי הפרדה פיזית וטוטאלית בין כספי יום יום לכספי חסכון, ובפער משמעותי- חסכתי לרב קרוב למאה אחוז מהמשכורת שלי, במשך שנים. אני שוב מזכירה שהייתה כאן הקרבה כלשהי, לא ממקום קורבני אבל כן משיקול כלכלי מושכל ובחירה. [ההקרבה הייתה לחיות אצל הוריי, ואני מודעת לכך שלא כל אחד יכול, ואני מודעת גם לכך שהיו לזה מחירים הרבה מעבר לכסף, ועל זה אפשר לכתוב פוסט שלם אחר].

עכשיו כשדחו את בקשתי לסיוע, ועזבתי את בית הוריי, ההוצאות שלי זינקו ובענק. למי שלא יודע, קצבת נכות היא 3300 שח. על השכירות אני מוציאה 2500 בחודש. זה משאיר 800- שזה מכסה את האוכל, ושתי פגישות עם פסיכולוג [בקושי]. אני בכלל לא בן אדם בזבזן, אבל החלטתי השנה גם ללמוד ציור, ולשחות קצת בקיץ. עוד, יש לי הוצאה שבועית של 50 שקלים על הופעה מרוממת רוח, וגם האוטובוסים עולים לי. זהו בערך. פעם בשנה יש לי הוצאה חד פעמית של יום הולדת דמיוני. חוצמיזה יש טיולים ולימודים, שעליהם אני משתדלת לא לחסוך- וכשאני רוצה משהו מהסוג הזה- אני הולכת עליו בלי למצמץ או להתלבט [חוץ מאנטארקטיקה, שזה עלה פאקינג 50 אלף שקל וזה היה לי מוגזם]. אני חייבת לציין שגם בהקשר לטיולים נרגעתי קצת, גם מבחינה אקולוגית וגם בלי קשר, מרגישה שזה לפעמים מוגזם קצת, ושטוב גם כאן קרוב... אבל עדיין בקיץ אוהבת מאד לקפוץ למדינה קרירה, לפגוש פטריה יפה או נחל, ללבוש מעיל קצת. זה מאד נחמד, ואני עדיין רוצה לראות את כל העולם.

מה אני רוצה להגיד? התפזרתי קצת. בקיצור התחלתי לחפש עבודה לפני כמה ימים וזה היה מעורר בחילה. נחרדתי שהוצאותיי גבוהות מהכנסותיי, שזה הרי פשע למי שנהגה לגבות מעצמה 50 אחוז ריבית על כל פלוץ, והנה. עשיתי את זה. כתבתי פוסט עם כל הכישורים שלי. לא חסכתי בתיאורים ואפילו הצעתי שירותי ניקיון. כתבתי את *כל* מה שאני מוכנה לעשות תמורת כסף, ובאמת התחילו לפנות אלי. נחרדתי לחלוטין. הרגשתי שזה נורא, שזה משתק אותי, שאני לא רוצה לעשות את זה, שזה חולני שאנשים בכלל עושים את זה. אה! שכחתי בכלל לכתוב על כל הסיפור הזה שגם היה נקודת מפנה חשובה ברומן שלי עם כסף- המכתב שקיבלתי בגיל 24 שאומר שאני אצא לפנסיה בגיל 64, ואמרתי פאק מה זה 40 שנה במדבר? לא היינו שם כבר? והתפטרתי והלכתי ללמוד פרמקלצ'ר ולהגמל מסמים ולהתחיל הכל מהתחלה. יצאתי לפנסיה בגיל 24 ונשבעתי שלעולם לא אהיה עבד בעולם הזה. מעבר לשבועה, גם הייתי שבר כלי, רסיסי עצמי, כך שהשבועה הייתה גם ממקום חזק ובטוח ויודע [כמו יודע ללדת. שורשי] וגם ממקום של כניעה, של ריסוק, של חלאס.

הלכתי אתמול לפגוש את מקור הפרנסה החדש שלי. היה ממש כיף. בחישוב מהיר אני הולכת להרוויח שוב את המשכורת הממוצעת שהרווחתי כל השנים [כי אני בוחרת לעבוד מעט שעות, כדי לשמור על עצמי ולא להתרסק שנית], והדבר הכי משמח הוא, שביחד עם הקצבה זה מכסה את הוצאותיי, ומעבר. נכון שעם הוצאת הלימודים כל המאזן הכללי יהיה קצת בירידה עדיין, מה שמזכיר לי לשלוח הצעת מחיר לבחור שרצה שאצלם בשבילו משהו. אולי עוד אצליח להחזיר את זה בריבית.

אני מרגישה שמחה שהחזרתי לעצמי את תחושת המסוגלות להכניס כסף. ככל שאני יותר מתכנסת פנימה, בעצמי, בבית, בקושי ובסיפורים סביבו, ככה נהיה מפחיד יותר לצאת. אני עושה המון דברים שמאתגרים אותי ולא מתבטלת בעניין הזה כלל, אבל לפעמים גם מתעייפת, ובעיקר בוכה בסופי ימים קשים, ממלמלת לופים אוטיסטיים על האסלה בשירותים-  AL KULAM, EL KULEM, KULEMEL KULEMEL KULEMEL, אולי כמו איזה לחש קסמים. הם יודעים שאנחנו שדים. אין לנו רגשות, גם, וגם אם יש, אנחנו לא מביעים אותם. חחח. לא חשוב.

לא וויתרתי על עניין הדירה וגם לא על להתעשר. אני בקטע עדיין אבל החיים תופסים טוויסט קצת אחר. הבטחתי לעצמי שעד גיל 30 אצא מבית הורי. חשבתי שזה יהיה לדירה שארכוש, אבל בינתיים זה לא. לא אכפת לי, עם זאת, כי אם רכשתי אמון ואהבה בליבו של אדם, אין בית נפלא מזה, אין נס גדול מזה, והבית הגשמי יבנה בעזרת השם על הבית של הלב שאנחנו מטפחים אותו כעת.

עוד דבר  שמעניין אותי מאד בהתנהלות שלי מול כסף, זה עניין ה'מי תהום' הזה. שבעצם יש, אבל אני חיה כאילו אין. כלומר, זו גם בחירה שאני עושה. יכולתי להגיד "זין על הבית הזה שתכננתי לקנות", ולשרוף את כל החסכונות שלי על היום יום, על השכירות והאוכל והכל...וגם שם אני בריקוד מעניין אל מול תודעת השפע שלי. למה אני מתכוונת? גם שם מעורבבים הבטחון והחופש, עם פחד מאד גדול. במובן מסוים אני בתחושה שנתתי את כל מה שיש לי וחסכתי עד שהתפגרתי, וכאילו, זהו, כלו כוחותיי, ואני חייבת לעצמי את הבטחון הזה בתור בנאדם שקשה לו להתפרנס ובאופן כללי מאתגר לו להתקיים. אני לא רואה את זה כ"יאי אני שוחה בכסף ויכולה להרשות לעצמי מה שבא לי", כי אני מודעת לקשיים שלי וחושבת על העתיד... מצד שני, איפה זה פוגש אותי בהווה? ואיך זה להתנהל בתודעה של אין, כשבעצם יש? לפעמים אני מרגישה שאני משקרת וזה עושה לי לא נעים, ומצד שני תמיד התנהלתי ככה  והפרדתי בין כספי היום יום לחסכון שלי. לפעמים אני מרגישה לא בסדר שאני מבקשת הנחות או סיוע בדברים, כשבעצם העובר ושב שלי לא ריק, אבל אז אני אומרת לעצמי- נולדתי עם הקשיים שלי ועם המתנות שלי, כמו כל אדם. הסיוע מגיע לי מתוקף הקשיים שלי שהם ממשיים לכל דבר, וברוך השם זה שאני אוטיסטית/מה שזה לא יהיה, לא חייב לבוא בעסקת חבילה עם טמטום והתנהלות כלכלית לקויה. דווקא בגלל הקושי שלי אני במודעות גבוהה שם, כי אני חייבת לשמור על עצמי, כי אני יודעת שאני לא כמו כולם, כי אני יודעת שאם עבדתי אתמול אז היום אני צריכה לנוח כפול שעות מאלו שעבדתי...[ואגב, זה בלי קשר לאוטיזם, נראה לי עצה בריאה לאדם].

אני מאד שלמה עם ההתנהלות הכלכלית שלי אבל לפעמים תוהה לגביה. לא רוצה, למשל, לפגוע בפרנסה של אנשים שאני מבקשת מהם הנחה [ובדרך כלל גם לא נוטה לבקש הנחות, אלא פשוט לקזז בהוצאות של עצמי או לספק פחות את צרכיי]. אני כן משחררת מהחסכונות קצת כי בינתיים אין לי ברירה. אני לא יושבת על מליונים וגם לא על חצי מליון. מקווה לפיסת האדמה שלי בסוף, עליה אגדל עצים שעליהם יצמח כסף (אוכל). חשוב להגמיש רעיונית- מה זה כסף, מאיפה הוא בא, ואת כל הסיפורים והאמונות סביבו. אני יודעת שיש לי שם מתנות מדהימות אבל גם קבעונות גדולים והרבה פחדים. הייתי רוצה להרגיש שאת החסכון שלי לבית אני לא שומרת מתוך חרדה לכך שכלו כוחותיי, אלא מתוך שמחה ובטחון. הייתי רוצה גם להיות בלי בושה לגבי זה, ולא להרגיש שאני מרמה מישהו. קיבלתי את הקלפים שלי לטוב ולרע, ואני מנסה לעבוד עמם. תאמינו לי שהרבה לא היו רוצים להתחלף, עוד הרבה לפני חוויות החיים שעברתי או הטלטלות הרגשיות, עם עצם החוויה הפיזית שלי המטרידה. גם זה, אגב, סיפור שאני מבקשת לרענן ולנער ממנו את האבק, כי נכון שיש לי חוויה פיזית מאתגרת מאד מבחינה חושית, אבל אני רוצה גם להגיד תודה להשם שבסך הכל ברא לי גוף בריא ומופלא ומתפקד, טפוטפוטפו. אז זהו. לא יודעת. התפזרתי מלא אבל נראה לי נגעתי בנקודות שחשובות לי. שמחה שאת הפוסטים האחרונים אני נוטה לסיים בתפילות.

לחיי ההתעשרות שלי