הפוסט הזה נכתב לפני כשבוע כשהייתי מוצפת מאד, ועזבתי אותו באמצע. היום המשכתי קצת. כבר מרגישה שהוא לא ממש מעודכן אבל בסדר, עדיין זה דברים שעברו בי והם חשובים-

מסתבר שאני עדיין לומדת לדבר. חשבתי שסיימתי. חחח.. איך בכלל חשבתי ככה. אני אסביר רגע- אף פעם לא היה לי עיכוב התפתחותי כלשהו, גם לא מבחינת דיבור. תמיד ידעתי להפיק מילים מהפה שלי. אז למה אני מתכוונת כשאומרת שלומדת לדבר?

הגיעה תקופה מסוימת בחיי, כתבתי עליה הרבה כבר, שהכל התפורר וקרס. שמה גם הבנתי שאני לא יודעת לדבר. זה היה כשהתחלתי ללכת לאנ.איי ושיניתי את שמי והחברים הכי קרובים נעלמו לי. כל התקופה הזו הייתה בסימן של התנשלות גדולה, בדיעבד. התבהר לי שעד אותו הרגע כל היחסים שלי עם אנשים היו בערבון כל כך מוגבל, בחרדה כל כך גבוהה, בהסתרה אינסופית. זה לא שהייתי ממש שקרנית, אבל שיחקתי דמות. הרגשתי שכל כך קשה לי לצלוח את הסיטואציה ואני פשוט בהשרדות סביב כל מה שנוגע לתקשורת. היה לי גם ערפל גדול מול עולמי הרגשי. אפילו שתמיד הייתי בנאדם שלכאורה מדבר רגש, עם כל סיפור הדכאון הזה שדבק בי כמו זפת מגיל 3 ולא עזב, אבל בעצם בדיעבד אני יכולה לומר שיכולות השיח הרגשי שלי לקו בחסר מאד. לא הייתה לי שפה, לא היו לי מילים וגם לא יכולת להבין מה עובר עלי.

אה, כן. אחד הדברים החשובים שקרו בתקופה ההיא זה אבחון האוטיזם שלי. זו הייתה לבנת דומינו אחת קטנה שהתחילה תנועה מאד גדולה, של התבוננות עומק על מה שהיה עד כה, יחד עם הבהירות שהגיעה בעקבות הגמילה מסמים (בהירות זו מילה נעימה, אבל אלוהים, אני יכולה להבטיח לכם שנעים זה לא. זו הצפה של סתימת ביוב אכזרית במיוחד).

היו אנשים שזכורים לי היטב במסע שלי ללמוד לדבר, והיו משמעותיים בדרך. אדי ושרון היו המורים הראשונים שלי לדיבור. באופן מפתיע (או שלא) הן בעצמן מתמודדות עם קשיים רבים ודומים לשלי. הרגשתי אבל גדול כשהבנתי כמה היחסים היו חלקיים עד עכשיו, אבל הייתה גם תקווה חדשה והתחלתי לרכוש יכולות שלא היו. הייתה גם הקלה, כשפתאום כל החלקים הסתדרו במקומם. ממש לפני כמה דקות דיברתי עם אמא שלי בטלפון (אפרופו ללמוד לדבר) והיא בעצמה סיפרה שעם האבחון שלי משהו מאד נרגע בה. פתאום היא הבינה שיש סיבות עמוקות להרבה מההתנהגויות שלי, התנהגויות שעד כה נהגה להלחם בהן או פשוט לא להבין בכלל מה פשרן. אחרי האבחון היה לה הרבה יותר קל לקבל אותי וגם לתת מענה לצרכים שהבעתי, ובכלל לזהות אותם. אמא שלי באופן כללי מצטיינת בלקבל את ילדיה כמו שהם. כל כך מצטיינת שזה אפילו תרם לפספוס של האוטיזם שלי בתור ילדה- כי היא תמיד ידעה וראתה שאני מוזרה, אבל אמרה לעצמה "טוב, זאת הילדה שלי וככה היא" וזה ביטל לה את האופציה במח לחשוב שיש כאן איזו "פתולוגיה". עכשיו, אני לא כותבת פתולוגיה כדי להגיד שאוטיזם זה מחלה (זה לא) אבל אני כן חושבת שכל מה שגורם לבנאדם להיות במצוקה גבוהה כנראה יש שם חריגה מן המצב הטבעי והמיטיב, ואני, ובכן, הייתי במצוקה גבוהה מגיל צעיר. חריגה אגב יכולה להיות גם בצרימה עצמה שבין חיזר בתוך סביבה שאינה חיזרית, או ילד רגיש מאד (היי) שזקוק שככה יתייחסו אליו אבל לרב זה לא מה שקורה בפועל.

כתבתי בפוסט הקודם שאני לא יודעת למה גדלתי עצובה כל כך, אבל בעצם זה לא כל כך קשה לדעת. הרגשתי את השונות שלי הרי תמיד. זה היה נראה מסביב שכולם פשוט מתקיימים כי הם מתקיימים, ואני צריכה להתאמץ על כל דבר. אנשים נגיד מצטלמים ומחייכים, זה לוקח שניה וכולם שמחים ואז זה עובר, ואני אחר כך מהרהרת על זה שעות וימים בבית, עומדת מול המראה ושוברת את הראש מה זה הדבר הזה שנקרא חיוך, איך הוא נוצר? מנסה לחקות חיוכים של אנשים אחרים שחיוכם נאה בעיני, ולא מבינה למה זה לא מסתדר על הפרצוף שלי. יש אנשים שכשהם מחייכים נחשפות השיניים התחתונות שלהם אבל זה קשור במבנה הפנים ולא הבנתי את זה בתור ילדה אז לפעמים ניסיתי לחייך חיוכים שלא שלי וזה פשוט לא ישב על הפרצוף שלי טוב, עם נגיד ניסיתי לחשוף שיניים תחתונות, או לסת עליונה, או את השיניים שבצדדים ויותר מסתתרות. הרי לכל אחד החיוך שלו... ולא רק החיוך שלו. האמת שעניין החיוך הזה מסביר ממש טוב את כל חוויית החיים שלי, כי זה לא שניסיתי לאמץ רק חיוכים. זה היה הכל. עכשיו, בסדר, כולם לומדים ככה. זה חלק מלהיות בנאדם, אבל אצלי זה היה אחרת. זה הלך רחוק ועמוק. הייתי מעין רוח רפאים, כלי ריק, מראה שרק משקפת מה שמולה, אוסף של סך האנשים שבחייה, כדור דיסקו, שברים של ההיא וההוא וההם. ואני? בגלל זה כשקרסתי התחלתי לחטוף דיסוציאציות כל פעם שקראו לי בשמי. כי לא הייתי קיימת. לא הייתי קיימת.

לפני כמה ימים נתקלתי בסרטון מגיל שש עשרה ושומעים אותי שם מדברת, ופתאום קלטתי קצת דמיון למי שאני היום, ותחושת זהות עמומה התפשטה בי, וחשבתי לעצמי שאולי כל הסיפור הזה שלא הייתי קיימת הוא לא לגמרי נכון. בעצם זה הסיפור המשמעותי של השנה האחרונה: אחרי שבחרתי לי שם והתחלתי לאט לאט לנסות להיות קיימת, התחלתי גם להצליח להבחין בהבלחות של זהות שכן התקיימו בי במהלך השנים על אף כל הקשיים. התחלתי לשזור את האירועים ולחבר אותם בחוט השני וליצור לי תמונה של אני.

נזכרתי שאני אוהבת צבע ירוק אפרפר, ושמיכות טלאים, ואת השפה הספרדית ויערות וטחבים. נזכרתי שאני אוהבת פיות וקסמים ולצייר ובעלי חיים. חזרתי עם הזמן לחבר כל אחד מאלו בחזרה, את כל הרסיסים שהתפזרו, לכדי כדור דיסקו שהוא קצת יותר אני וקצת פחות אתם. החוויה האוטיסטית היא לפעמים נורא מעורבבת, במובן הילדי. שטיינר אומר שאין הפרדה אצל ילדים בין עצמם לבין העולם, ולוקח להם זמן לפתח חוויה של "אני". ככה למשל כשילד בועט בעץ הוא יכול להגיד שכואב לו בעץ ולא ברגל, או כשבורח לו הבלון מעלה מעלה השמיימה הוא כמעט מרגיש בעצמו שהוא עף.

אוטיסטים הם לא ילדותיים, אבל לפעמים כל הסנסורים שלהם כל כך רגישים שהם מסוגלים להיות הכל וכלום בו זמנית. זה קשור גם למיסוך שהזכרתי קודם, ולניסיון לשחק משחק שהוא לא שלהם, להתאים את עצמם כל הזמן. אוטיסטים יכולים לפעמים להבין את כולם ולראות תמונה כל כך רחבה, ועדיין לא להיות מסוגלים להגיד עליה מילה או להגיע לחצי מסקנה. נוצרת שם תהום- בין היכולת להבין את כולם לבין הדרישה המתמדת לבטל את עצמך. לפעמים אני מרגישה כאילו משימת חיי הייתה להכנס למיליון נעליים לא שלי. לפעמים זו גם לא משימה אלא כיף. זה מכניס לי עניין. אני אוהבת להיות זבוב על קיר לא שלי, על כל הקירות כולם, ואני לא אוהבת את זה רק כי אני לא יודעת לדבר אז אני רוצה ללמוד את כל השפות, אני אוהבת את זה גם כי זה פשוט מעניין- המגוון האנושי, צורות החיים, הצבעים האפשריים של הקיום הזה.

אתמול למשל בשיעור פחלוץ המורה סיפר לי שהוא שומר את העיניים כי יש לזה שוק שחור של כישופים. שבאים אליו כלמני רבנים כדי לבחון שאכן זו עין ימין של זאב והוא לא תפס איזה כלב ברחוב והפך אותו לשודד ים. כל איבר והכישוף שלו ויש לזה גם מחירים. היה גם את ההוא בפינלנד שסיפר לי איך הם אכלו קציצות דובים, וערבבו את זה עם דבק ובשר איילים, ושזה לא היה טעים. אלו הרגעים שהחיים מתחילים להשמע כמו אגדה, כמו סיפור, שאני קולטת שחוויות הקיום כל כך רחבות. אולי זה גם נותן לי קונטרה וממקם אותי איפשהו בין כל זה, או פשוט נותן לי השראה ואפשרות לצאת קצת מעצמי. זה מעניין שמצד אחד אין מרגישה שאין לי עצמי ואני אוספת את הרסיסים באיטיות ומצד שני כל כך כלואה בי ובצרות החוויה שלי עד ששוכחת לפעמים שיש עולם. אני מאחלת לעצמי יותר איזון בין היציאה החוצה לכניסה פנימה (היי, עכשיו אני קולטת שהשורה הזו מופיעה גם באחד השירים שפעם כתבתי, בין היחידים שגם ליוויתי את עצמי עם הגיטרה).

בימים האחרונים קשה כאן בבית. שוב העלתי שיחה של יחסינו לאן. בכיתי ואמרתי שאני כל הזמן מרגישה שהוא לא אוהב אותי, ואז הוא ענה ש"את יודעת שהמצב לא אידיאלי"... או במילים אחרות "אני בעצמי לא יודע אם אני אוהב אותך". הוא אמר שהוא מנסה לעורר בעצמו את מה שהרגיש אלי פעם. זה כל כך כאב מצד אחד, ומצד שני שמחתי שלפחות מודה באמת ואומר את הדברים בצורה ברורה, וגם שמחתי שהוא מנסה, כי כנראה זה אומר מצידו שהניסיון הזה שווה משהו. אמרתי לו את זה, בתוספת זה שאני לא סובלת להניח הנחות, אז שיבהיר לי בבקשה אם ההנחה שלי נכונה והניסיון הזה שווה משהו בעיניו. אמר כן. אחד הדברים המשמעותיים שהעלה מולי זה שהוא מרגיש שהוא שופט אותי על פחדיי ולא מצליח באמת להבין אותם. במוח שלו ההיגיון אומר שאפשר להבין ושיש המון אנשים שמרגישים כמוני אבל מבפנים הוא לא מצליח באמת להתחבר וזה מעורר בו מן כעס, למה אני כבר לא מתגברת על עצמי וזהו. מאד הערכתי את השיתוף הזה, והשתדלתי בו זמנית גם לזכור לא רק להעריך את השיתוף אלא גם לשים לב איך הוא גורם לי להרגיש, והרגשתי עצובה קצת. הרגשתי שאני רוצה להיות תמוכה בחולשותיי, ולא נשפטת. כשאני רואה אותו מסתבך עם השירים שלו אני קובעת לו פגישה עם מפיק, אז למה כשהוא רואה אותי מסתבכת עם לעלות על הרכב הוא לא מציע לתת לי יד? לא מציע בנחמדות באיזה יום שבת בהיר "יאללה, בואי נעלה על האוטו! את מסוגלת!"...

ואני לא אומרת את זה בקטע של אני רוצה תמורה. ממש לא. אני פשוט תופסת זוגיות כחברות, ואני תופסת חברות כלתת יד ולתמוך. זה בסדר ואנושי שעולה שיפוטיות, גם אני שופטת אותו ואנשים אחרים בחיי (אפילו על פחדים), אבל יחד עם זה אני נושמת ומזהה את השיפוטיות והיא לא זו שמכתיבה את מעשיי. הוא נבהל מהשיפוטיות שלו ומעדיף לסתום את הפה כי מאד לא רוצה לפגוע בי, אבל אז זה פוגע כי אני מרגישה שעוברים חודשים שלמים והוא נגעל ממני ולא אוהב אותי, ואני לא מבינה פאקינג למה. אז יופי. אמרת לי עכשיו למה. לפחות אני לא צריכה להרגיש שאני חיה בסרט וסתם ממציאה שלא אוהבים אותי. לגבי העניין עצמו- יש כאן שני דברים להחזיק בהם בה בעת: האחד- היה נחמד אם יקבלו אותי כפי שאני. זה חטא גדול כשבני זוג מנסים לשנות אחד את השני ולהפוך את אהוב.תם להיות כמוהם. גם אני חטאתי בזה בעבר.

העניין השני הוא שיש דברים שגם אני סובלת מהם, גם אני הייתי רוצה לשנות ולהתפתח בהם, ואני מוכנה ורוצה לעשות אותם קודם כל בשביל עצמי, ואחר כך גם בשביל הזוגיות שלנו. בדיוק כמו שאמרתי שאם הוא בדיכאון ושונא את החיים שלו כדאי שהוא ידאג לעצמו ולא רק בשבילו, אלא כי יש לו אחריות גם כלפי, כי אנחנו כאן במסע ביחד, ואם אחד מאיתנו נרקב מבפנים בהכרח גם השני נפגע. אנחנו מנסים לצעוד כאן בדרך שמחה ואוהבת יחדיו, אז חשוב שגם נאיר אחד לשני על נקודות החולשה, ולא בשיפוטיות, אלא מתוך מבט טוב, רך, שרוצה לגדול ביחד.

עוד דבר נוסף משמעותי מאד שעלה ממנו בשיחה היה שהוא נרתע מהדמות הילדית שלי. הדבר הזה פירק אותי כי אני מרגישה שחיכיתי המון שמישהו כבר יגיד את זה. שהוא כבר יגיד את זה. אני מרגישה שידעתי את זה והייתי חייבת שהוא ידבר על זה, כי הרי זה כל כך נוכח ואיך זה שזה לא מדובר.

מה זה הדמות הילדית שלי?

היא יוצאת רק מול ההורים ובני זוג. אני לא חושבת שהיא קיימת הרבה שנים. אני לא זוכרת שהיא הייתה כשיצאתי עם ח' אבל עם א' נראה לי שכן. זה כל כך מעניין לחשוב על זה שח' בעצמו היה מאד ילדותי אז אולי מולו לא הרגשתי צורך מיוחד, כי פשוט היה לזה מקום, והיינו שנינו נעים בחופשיות על הרצף של ילד-חייזר-בנאדם. עם א' כן נדמה לי שזוכרת את הדמות מגיעה, אבל א' היה איש חינוך ועבד עם הגיל הרך אז אולי גם ידע יותר איך לפגוש את דמותי הילדית. למעשה אני חושבת שכשיצאתי עם א' זה היה לפני שעבד עם ילדים, אבל כנראה הגישה הייתה. עכשיו אני נזכרת שכשאני הייתי גננת הבאתי אותו לעבוד עימי.

אני מתנצלת בפני מי שקורא כאן. איבדתי את הרצף הקוהרנטי ואני כותבת כרגע בעיקר לעצמי. אני כל כך מוצפת בימים האחרונים שאני חייבת פשוט לכתוב ולנסות לעשות סדר במחשבות ולתת להן ביטוי כפי שהן יוצאות, בלי לנסות להסביר לקורא מבחוץ מה קדם למה ובלי לתת רקע. התכוונתי לכתוב ולפרט על הדמות הילדית, איך היא מתנהגת ומתי היא באה, אבל עכשיו אני מרגישה שבא לי פשוט לכתוב את זה מאיפה שזה נמצא בתוכי עכשיו, ואחת התובנות שלי נגיד היא שבנזוגי הנוכחי נרתע מאד מילדים קטנים, שלא נאמר נגעל מהם, ואז זה גם משפיע מאד על החוויה שלו מולי כשאני נכנסת לדמות הילדית. כשדיברנו על זה הוא אפילו הזכיר את העובדה שהפיג'מה שלי ילדותית! זה קצת הכניס אותי להלם כי... מה, מלא בחורות בגילי לובשות פיג'מה מתוקה של דיסני או משהו כזה, איזה ורוד או לבבות או נצנצים... כאילו, זה לא משהו ש"עובר" או "צריך לעבור". זה כיף לשמור על החלק הזה בתוכנו... זה לא פוגע באף אחד... וחוצמיזה אם זה לא היה נורמלי וקיים אז לא היינו רואים ברשתות כמו דלתא ופיקס פיג'מות במידות של מבוגרות עם ציורים ילדותיים ומתוקים. עכשיו, זה מוזר קצת שאני צריכה בכלל להצטדק כאן. זה לא שהוא עשה איזה גזלייטינג או ביטל את המקום הלגיטימי של זה בעולם- הוא פשוט פחות נמשך לזה. הוא בנאדם ממש רציני, אפילו שמרן ומרובע ומשעמם קצת אולי, לעומתי. הוא מאד לא משוחרר. גם אני, אבל הוא אפילו יותר, פי מיליון. אני יותר צבעונית באופי שלי. שנינו נגיד תמיד היינו מאלה שיושבים בצד במסיבות ולא מבינים למה כל האנשים הדפוקים האלו רוקדים, אבל אני נגיד כן מסוגלת לפצוח בריקוד כשאני לבד בסלון. הוא? גם זה לא. תמיד לובש ג'ינס מסודר נטול שפשופים או קרעים, חולצה בצבע בייסיק שחור או לבן או אפור או כחול, ושומר על פוקר פייס, נימוס ואלגנטיות. כן יש בו הומור ושטות, הוא לא כזה משמים כמו שתיארתי כאן, אבל רציתי להעביר את רוח הדברים וההבדלים בינינו. בי, בכל זאת, יש צד קצת יותר מוחצן או פרוע, רגשי, האנתרופוסופים יגידו לוציפרי. בקיצור. אוהבת פיג'מה בצבעי הקשת עם ציורים של דובים וארנבים. מתבאסת לחשוב לעצמי שהפיג'מות שמושכות את אהובי הן שחורות עם תחרה או משהו. על הזין שלי. בא לי שיהיה לי שמח ונוח.

24.12- מחשבות נוספות-

לא סיימתי לכתוב את הפוסט הקודם, למרות שהיה ארוך ועמוס. לא הגעתי לקצה סיכום הדברים הם המשיכו להתפתח ולהשתנות מאז. אני מרגישה את אהובי יותר נוכח בינינו אחרי שהייתה עוד שיחה מאד קשה, בה התפרקתי לגמרי והטחתי לו את כל האמת הרגשית שלי בפנים בלי ליפייף אותה כלל. אמרתי לו שאם אני היחידה שמשקיעה אנרגיה בקשר הזה, אז זה לא יעבוד. גם בכיתי לאלוהים והתפללתי אליו לעזרה, וביקשתי עזרה גם מאמא במימון טיפולים. פעם בשלושה שבועות אלך לשיאצו בשביל לטפל בכאבים וגם לתמוך בעצמי בענייני ויסות חושי ולהזכיר לעצמי את גבולות גופי, להחזיר את נשמתי האינסופית לביתה הפיזי, שתמשיך ללמוד להתמקם בו ולמצוא בו גם חוויה של נוחות ונעימות, ולא רק סבל. ככה גם פחות יהיו לי תסכולים על אהובי שלא תמיד זמין לעזור לי עם כאב כזה או אחר. אחזור גם לטיפול רגשי למרות שאני בשאלות על כך. אני מרגישה שחשוב לי לעבד דברים נורא בומבסטיים אבל לא בטוחה שזה המקום המתאים. חשוב לי מאד לעבד את עניין האבחון באוטיזם כי בעצם מעולם לא ישבתי ודיברתי על זה עם אף אחד- על מה זה עשה לי להבין שאני אוטיסטית, איך זה שינה אותי, במה זה עזר וקידם ואיפה התעוררה פתאום בושה לא צפויה. האמת שאשמח לכתוב על זה פוסט נפרד ואולי זה יתמוך וגם יתן לנו קצה חוט מאיפה להתחיל בטיפול. אני מרגישה שבעצם ממש לא מזמן (4 שנים) נתנו לי את הקצה של התשובה של מי ומה אני, איך לטפל בעצמי, מה הקושי והיכן דרושה תמיכה, ומשם בעצם התאפשר לי לראשונה לחוש תחושת זהות שבאמת תואמת ומתיישבת בתוכי, ועדיין, יש משהו בעייתי בלחיות על דיאגנוזות... אז.. אני מרגישה שחשוב לי מאד כן לדבר על זה ולהבין ולפתח מה שנקרא יכולת לסינגור עצמי, להסביר למשל יותר בקלות לאנשים איך האוטיזם מתבטא אצלי, או פחות להתבייש בו, אבל גם להרגיש שאני לא חייבת לנבור בנושא הזה כל הזמן כי הוא כבר לא רותח ומבעבע. הוא חלק ממי שאני ואפשר גם פשוט להתקיים בלי להרגיש כל הזמן כאילו אני נושאת איזה סוד כבד או "אישיו".

השיחה הזו שהזכרתי קודם שהייתה לי עם אמא, על השינוי שהאבחון שלי עשה בה, היא גם משמעותית מאד בעיני והייתי רוצה להמשיך אותה. עצם זה שאמא שלי הייתה כועסת על המון מההתנהגויות שלי ולא מצליחה להבין אותן, ופתאום אחרי האבחון היא כבר לא כעסה, זה ממש משמעותי. למה בעצם הגיע לי הכעס הזה, כל הזמן הזה? איך הוא גרם לי להרגיש? למה צריכים אבחון כדי שאנשים יראו אותי סוף סוף? כדי שאני אראה את עצמי סוף סוף?

ואחותי שאמרה לי שהייתה רוצה אחות רגילה... זה פגע בי מאד. האם היא עדיין מרגישה ככה? האם היא באמת מרגישה שהיא רגילה ואני לא? הרי גם היא לא בדיוק סמל הנורמה... ויודעת טוב מאד מה זה להיות מתמודדת נפש או להרגיש בשוליים של הקיום הזה.

ואחי- אחי האהוב שבחר לחיות בצורת חיים כל כך שונה משלי... זה בכלל יגיד לו משהו? יש טעם בכלל שאגיד לו משהו?

אה. לגבי הדמות הילדית רציתי לכתוב שבמסגרת עבודתי אני נחשפת לראיונות עם אוטיסטים וזה מטלטל את עולמי לחלוטין. אחד מהם אמר שלא נעים לו להגיד, אבל הוא אוהב שירי ילדים. זה גרם לי לחשוב שאמנם כתבתי כאן למעלה שאוטיסטים הם לא ילדותיים, אבל יש איזה עניין שאולי לפעמים תומך אותם לצרוך תוכן ילדותי/ להתיילד. זה מעניין ובא לי לחקור את זה קצת ולשאול אוטיסטיות נוספות אם מרגישות ככה גם. אני מרגישה שתוכן ילדותי במובן מסוים מאד מפשט את חווית הקיום ועוזר להניח דברים במקומם ולהזכיר דינמיקות חברתיות פשוטות יותר, נעימות, מנומסות, רכות. זה ממש משיב אותי לעצמי, משיב לי את הדעת. בסדרות למבוגרים למשל יכולות להיות המון מניפולציות או אפילו אלימות ופשע, וזה תכנים שאני לא מסוגלת לצרוך. גם בז'אנרים מסוימים של הומור זה לא בא בחשבון עבורי.. אז זה גם נותן לי תשובה כלשהי לגבי מקור דמותי הילדית ומהותה.

הבנתי שמעבר ללחזור לטיפולים חשוב לי להכיר יותר אוטיסטיות שדומות לי ולהתחיל לחוות יותר ביום יום אנשים שאוכל להזדהות איתם. חוויית תאומות. קבוצת השווים. כבר התחלתי עם זה קצת, וגם שיתפתי את הבוסית בעבודה בכמה שהתכנים מציפים אותי וחזקים לי, אז קבענו שיחה בנושא.

עוד עניין אפרופו עבודות- הגשתי מועמדות לאיזו משרה לפני כחצי שנה, ופתאום עכשיו הם חזרו אלי ואמרו שהתפנתה אחת. זה עבודה בה מתמודדי נפש מנגישים ומלמדים מתמודדי נפש אחרים על מיצוי זכויות. נשמע תפור עבורי, חוץ משני דברים: אני בארון, ואני מתקשה לדבר. מצד שני, אולי זו הזדמנות לצאת מהארון במסגרת שהיא מיטיבה וגם להתאמן על דיבור. אני מאד רוצה להתאמן על כל מני קשיים שיש לי והדיבור והבטחון מול אנשים זה חלק משמעותי באימונים כרגע.

חלק נוסף הוא הנהיגה. סוף סוף חזרתי להתאמן ובינתיים אני מרגישה שזה בסדר ולא מחריד מדי. נראה איך יהיה לי לקחת את האוטו לבד, ולהתרחק למסלולים פחות מוכרים. בכל אופן גאה בעצמי, ומקווה שגם אהובי רואה את הדרך שאני עושה, ונזכר איך זה לראות בי טוב, ולא רק רע. לי זה כל כך חשוב לראות טוב באנשים, אבל מסתבר שלא כולם כמוני בקטע הזה. בכל אופן... אני גדלה, קודם כל בשביל עצמי, והחיים חזקים מהכל. גם מפרידות...

אה, נקודה משמעותית מאד שקרתה השבוע ולא כתבתי עליה אז חשוב לי רק לציין אותה כאן כאבן דרך במסע- השבוע אמרתי להוריי שאני לא מעוניינת לשמוע מהם עצות או לשתף אותם במה שקורה בחיי הזוגיים, בגלל שלגדול בצל הזוגיות שלהם היה פוגעני מאד וזה מדמם עד היום. זו פעם ראשונה שאמרתי להם את זה ככה, לא מתוך איזה סיטואציה תוך כדי בעירה, אלא בנפרד, בקור רוח, הנחתי גבול ברור ואמרתי- לשדה הזה בחיי אתם לא מוזמנים, כי זה מטרגר וזה לא נקי וזה כואב מדי. אמרתי לאבא שגם לא יציע לי מקומות מגורים או עבודה, אם זה לא באמת מחובר למציאות חיי הנוכחית. אני אוהבת אותם מאד והם תומכים בי מאד, אבל לא בכל דרך. אני חושבת שזה ברור מאד לכולם למה לא ארצה את הוריי בתור מטפלים זוגיים. כל החיים הם נידבו אותי להיות זו שלהם. לא עוד.