האא

אההההה

מהיר כאן בלונה פארק של התיפקוד

איך הכל התגלגל? אני מנסה להזכר. עזבתי אז עיר ומקום עבודה של עשר שנים, קהילה, מקהלה ובית. עזבתי חתולים ואת היער האהוב. בבית החדש שבוע שלם רק הסתכלתי מהמרפסת- להכיר את הסביבה מרחוק. לבחון. אחר כך יצאתי למרחק של מטר, שניים. כל פעם עוד קצת. 3 שנים לא עבדתי. פה ושם עשיתי חלטורה באיור או פוטושופ. סכום הכסף השנתי שנהגתי להרוויח בעבודה שהייתה לי נכנס באופן מדויק בשנה הראשונה דרך השקעות (כתבתי על זה פוסט פעם). היקום ידע על איזה סכום אני מכווננת ולא היה כל כך משנה מה אעשה בשבילו. הוא כבר מקודד ובא. בשנתיים הבאות, עם זאת, זה כבר לא היה ככה. הרווחים מהשקעות כבר לא תאמו את הסכומים שהייתי רגילה להכניס כל שנה מעבודה. כנראה שליקום יש גם דרכים משלו להקציב לי את תקופות המנוחה. הוא אומר לי- שנה אחת אני אפרנס אותך ואאפשר לך לנוח, אבל עכשיו... שימי לב- זה מתחיל להיות לך יותר מדי, המנוחה הזו. היא כבר לא תומכת.

זה סיפור חיי בעצם, למצוא את המינונים הנכונים של עשייה ומנוחה. גם על זה כבר כתבתי כאן לא מעט, בהקשר לגורם המגביל שנחוץ על מנת למקסם תיפקוד. "למקסם תיפקוד" נשמע לי כמעט גס כשיוצא מהפה שלי, זו שעבורה בטלה זו אולי האידיאולוגיה היחידה, ובכל זאת. תיפקוד מבחינתי זה לא לעבוד במשרה מלאה וגם לגדל ילדים וגם לתקתק את הבית וגם להשפריץ במיטה. תיפקוד זה יכול להיות גם דברים קטנים- לחפוף את השיער, לעשות כביסה, להרים טלפון לסבתא. ככה. צנוע ורגוע. לא צריך להשתגע. הגורם המגביל שאני מדברת עליו, הוא הדבר הקטן הזה שצריך לעשות ביום אחד פנוי. המשימה הקטנה שעושה את ההבדל בין יום שהוא פנוי לגמרי, לבין יום שהוא פנוי כמעט לגמרי. המשימה הזו בעצם מחלקת את היום ללפני המשימה ואחריה, והיא כבר דורשת מאיתנו התבוננות יותר מדוקדקת של מה *עוד* היינו רוצים לעשות עם היום הזה. ככה יוצא שכשאין מה לעשות לא מספיקים כלום וכשיש מה לעשות מספיקים די והותר.

יום אחד הוא רק מיקרוקוסמוס. אפשר באותו האופן להסתכל על שבוע שלם, שנה שלמה או חיים שלמים. אני אישית מאמינה שבני אדם התבלבלו והם צריכים לעבוד רק יומיים בשבוע, וחמישה- לנוח. מי שקרא כאן כבר מכיר ויודע איך אני מסתכלת על הדברים האלו, מכיר את הסיפור החביב שאני אוהבת לספר על המכתב שקיבלתי מקרן הפנסיה על כך שנשארו לי עוד 40 שנה לעבוד, ואז הצהרתי שבני ישראל כבר היו 40 שנה במדבר ובזאת החרא הזה היה אמור להסתיים. זה היה אז כשהתפטרתי ונגמלתי מסמים ושיניתי את שמי ונהייתי אני.

אז למה אני כותבת את זה עוד פעם עכשיו?

אתמול היה היום האחרון ללימודים. יש עוד קצת פחות מחודש עד לסיום הרשמי. נותר איזה קורס קיץ קטן ומבחן לסיום, והמחשבות שלי כבר נודדות הלאה לדבר הבא. אין יותר קלישאת-הסטודנט-הנצחי ממני. את התואר הראשון סיימתי ב2015 ומאז לא הפסקתי ללמוד, מה שאומר שכבר 11 שנה אני לומדת ברציפות. הוצאתי על השכל שלי מעל מאה אלף שקלים. יש לציין שאני מרגישה שזה השתלם במובן שהחכמתי. להגיד שהשתמשתי בתעודות המקצוע הרבות שצברתי? לא ולא. הן בתוך קלסר בתוך שמרדף. לפחות לא מעלות אבק. זו המעלה שלי- שאם אני לא משתתפת בעולם, לפחות אני עושה את זה בצורה אסתטית, כמו במוזיאון. מסדרת את ההישגים שלי יפה על המדף יחד עם אבני החן, המאובנים והנוצות הנדירות.

כבר התחלתי לברר על הסבה לטיפול באמנות. בדיעבד הרגשתי שטעיתי קצת. זה מאד לא אופייני לי להרגיש שטעיתי. בכלל, אני לא מאמינה שטעויות קיימות בהקשרים מהסוג הזה. כבר מתחילת התואר הראשון התעניינתי בטיפול בעזרת בע"ח וזה היה הכיוון. אני מרגישה שאם לא הייתי הולכת על זה הייתי מרגישה פספוס מסוים, ועל כן- טוב שבחרתי במה שבחרתי, אבל בדיעבד אני בהחלט מרגישה שטיפול באמנות זה יותר המגרש שלי, שהיה לי יותר קל לקפוץ למים כך. זה מתחיל בעניין לגמרי טכני: לא בא לי להחזיק בעלי חיים ואני מקבלת תחושה מגעילה משהייה בפינות חי כי הדיסוננס הקיומי צועק מכל ציפור בכלוב. הייתי רוצה לטפל בעזרת עורבים ונמלים וחתולי רחוב אבל זה חרא איזוטרי ואיך משווקים את זה?

גם ככה אני סופר מוזרה. אני כל הזמן מרגישה שאני צריכה לעבור מסך. טיפול זה לא דבר של מה בכך, והורים לא ישלחו את ילדיהם לטיפול רגשי אצל כל משוגעת. אני מודעת לאיכויות שלי ויודעת שאני בן אדם נפלא מאד, מיוחד מאד, חכם ומוכשר. אני יודעת שיש לי גם איכויות נפלאות כדי להיות מטפלת. אני מאד עדינה בהתערבויות שלי, ורואה ממש לעומק הנפש. אני אוהבת את המטופלים שלי בכל ליבי והם מרגישים את זה. אני מביאה אמת. רוך. עניין. פשטות. דיוק. אכפתיות. סקרנות. אני מביאה גם הרבה ניסיון... חוויתי על הבשר שלי הרבה וזה בהחלט נותן משהו. טיפול זה תמיד הדדי. המטפל לא באמת דף חלק אף פעם, ואני אגלה לכם סוד: המטפל הוא תמיד גם מטופל. זה לא אומר שיש כאן איזו הונאה, שרק אחד משלם כסף אבל שניהם מרוויחים טיפול. התפקיד של המטפל הוא מאד מורכב. הוא משכיר את עולמו הפנימי ואת המיכל שלו עבור מישהו אחר, הוא מראה, הוא נושא את משקל מכאוביו של המטופל, הוא מתמיר אנרגיות, מעבד בתוכו את התכנים הלא מעובדים של המטופל ומחזיר לו כמו שאמא ציפור מאכילה גוזל. זה הרבה, והתמורה עבור כך היא אינה רק כספית אלא גם במשמעות.

המדריכה הנפלאה שלי אמרה לי אתמול "תטפלי רק אם את חייבת". שאלתי אותה- "ואת, חייבת?" ענתה לי "כן. בשביל לרפא את עצמי". היא ריגשה אותי בכנות שלה, ושהיא שמה את זה על השולחן ככה בפשטות. פעם כשהייתי בענייני האנתרופוסופיה קראתי שטמפרמנט המלנכול מרפא את עצמו בדיוק כך, דרך ריפוי אחרים. זה הכוח שלו. זו מעלה גדולה. זה מזכיר לי גם את השיר של הרב שטרן על המסכן שבזכותו העולם קיים. אם יש משמעות לסבל האנושי, אז הנה היא. עבור ההתמרה המשותפת. הגדילה לאהבה.

אז אני לא יודעת אם אני חייבת. אולי כן. בכל מקרה אמרתי לה שזה נוכח בכל צעד וכל נשימה. שמרפאים הם מרפאים. אני לא יודעת אם המחשבה על הסבה לטיפול באמנות זה רק תירוץ כדי לא לקפוץ למים. כמובן יש השפעה של השיקול הטכני שהזכרתי קודם (להחזיק חיה זה הרבה יותר מורכב מלהחזיק חומרי אמנות, שגם ככה אני מחזיקה, ופועלת איתם כל כך בחופשיות וספונטניות). אני מרגישה שבמובן מסוים היה לי אתגר הרבה פחות ענק להתגבר עליו אם הייתי בוחרת בטיפול באמנות. גם שם הייתי צריכה למצוא את האומץ והאמונה בעצמי להתחיל לשווק, לקבל מטופלים, להחליט על סטינג וקליניקה, האם בפרטי, האם בציבורי וכל זה... מצד אחד נמאס לי ללמוד ומצד שני אני עושה את זה טוב. יש לי גם עניין של התלהבות מה"יוקרה". אני לא יודעת מה הקטע של זה ומאיפה זה בא לי, אבל וואלה כן, זה מעצבן אותי שאני מסיימת עכשיו תוכנית לימודים שראויה לחלוטין להקרא "תואר שני" ובגלל פוליטיקה היא לא! ואני לא יודעת מה אכפת לי מהכותרת, אבל קצת אכפת לי, וגם קצת בא לי להמשיך לדוקטורט. גם זה, לא יודעת אם בשביל הכותרת, אם זה כי אני אוהבת לחשוב ולכתוב (וכל כך פוחדת לפעול לעזאזל)... ולא יודעת. אולי אני פשוט אגלה שזה הקטע שלי בחיים וזה באמת סבבה וכיף לי- להיות סטודנטית נצחית. אין לי מושג. היוקרה האקדמית במובן מסוים שווה לתחת ושייכת לעולם הישן. מה שבאמת שווה זה אנשים שמסוגלים גם לחשוב וגם לפעול. עדיין יש כוח לאקדמיה, ומחקר זה הכלי שבינתיים האנושות מכירה בו על מנת לעבור איזו למידה משותפת ומיושרת קו, ולכן יש שם משמעות עדיין.

האמת שזה לא מרגיש לי מדויק, האפשרות שהעליתי לגבי יעודי כסטודנטית נצחית. אני מרגישה שאני רוצה כבר לסיים להיות סטודנטית ולהתפרנס בכבוד ממשהו שאני מרגישה שאני עושה טוב. באותו האופן ממש אני יכולה גם להמשיך להתפרנס ממשק בית, מה שאני באמת עושה טוב וגם מרגיע אותי ובא יחסית בסבבה. זה יהיה מצחיק אם אני אהיה דוקטור ואתפרנס ממשק בית. כאילו. זה לא באמת יהיה מצחיק. אבל זה יהיה משהו. תופעה...

אני לא רוצה להשקיע רק בשכל שלי. אני רוצה ללמוד להתערבב בעולם. אני כל הזמן מרגישה שאני לא מספיק בשביל זה, ושאני צריכה ללמוד עוד ועוד. לפעמים אני אומרת לעצמי שאולי בגיל 40 או 50 לפחות תהיה לי חזות רצינית יותר, ואולי גם אלמד להתבטא בעל פה קצת יותר טוב, ואז ארגיש יותר בנוח ללוש לאנשים את העולם הרגשי. לא יודעת איך אנשים מרגישים כל כך הרבה בטחון בעצמם במקצועות האלו, זה באמת עניין כל כך רגיש. לפעמים אנשים מחלקים עצות לאחרים על ימין ועל שמאל ואומרים להם איך לחיות, מה לעשות בדילמה מול האמא או הדודה או בעבודה או בזוגיות או מה... והרי זה תמיד מוטה, תמיד מושפע ממי שהם. לא יודעת. זה דורש המון ענווה ואולי יש לי יותר מדי ממנה לפעמים. כל כך הרבה שאני פשוט נמנעת מלהתקיים ואני מכריזה על עצמי כרוח רפאים. אתם כבר תעשו, אני אתבונן. אני לא אהיה השופט, סתם אתבונן. זבוב על הקיר, לשם מה? לשם אלוהים יודע מה. לשם ההתמרה האנרגטית, הכישוף וההשבה של הרגש לבעליו, קצת יותר ניתן לעיכול. אולי לא סתם אני אוכלת לאט כל כך, לועסת כל גרגיר, שותה את האוכל ואוכלת את המים. לפעמים אני רואה אנשים בולעים ואני יכולה להשבע שאין סיכוי שהם הספיקו ללעוס את כל הביס הזה בזמן הקצר הזה. אנשים פשוט לא לועסים, וגם בעולם הרגשי שלהם הם ככה. בגלל זה הם עובדים חמישה ימים בשבוע ואני שניים.

בכל אופן כל הסיפור הוא בהכרח לא רק סביב ענווה, והרבה ממנו הוא סביב חוסר הבטחון שלי ובכלל קשיים רבים שאני עדיין מתמודדת איתם, וזה דורש שיח מעמיק עם עצמי ואולי גם עם עוד מטפלים- לגבי כל הסיפור הזה שמטפל הוא בן אדם גם, והוא לא מושלם, ויש לו נקודות עיוורון, ולרב- צורך לעבור טיפול גם בעצמו. ועדיין זה תמיד העסיק אותי, וראיתי סטודנטים מסוימים בכיתה שלי שאמרתי לעצמי- אלוהים ישמור, אם זה מצבם, אין מצב שהייתי מוכנה שיטפלו בי או בילדיי או במישהו. זה נושא מאד מורכב, וזה נוגע גם לתפיסות חיים. כל אחד והנקודות הרגישות שלו, והצורך הטיפולי שלו. אני בטוחה שאני יכולה להיות המטפלת המושלמת של הרבה אנשים, וממש חרא של מטפלת עבור אחרים.

לגבי הפוסט הקודם אני רוצה לעדכן שדיברתי עם המטפל שלי והייתה שיחה מעולה, וגם עם אהובי הייתה התקדמות בנושא ואני מרגישה יותר נחת עכשיו.

קורים עוד כלמני דברים ובכלל איבדתי לגמרי את חוט המחשבה שהתחלתי איתו, על זה שלא עבדתי שלוש שנים, והגורם המגביל, והקורונה שהגיעה, ואיך טיפסתי על הקירות ובסוף נרשמתי ללימודים האלו פשוט כעוגן כדי לא להתחרפן מעודף מחשבות, ועכשיו הם נגמרים ואני מרגישה את המחשבות גואות, ולא יודעת, אולי בגלל זה אני כבר חושבת על המסגרת הבאה, אבל עדיין, במינון הומאופטי, רק כדי להיות גורם מגביל. עדיין רוצה לקום בבוקר ולאכול טריפים טבעיים ומפגשים ספונטניים עם אלוהים, פשוט חשוב שיהיה מה שישלוף אותי חזרה לכאן מדי פעם, שלא אשכח איך מדברים.

אז מה עכשיו?

חלומות מעשיים לשנה הקרובה:

להיות בודי בילדרית, להתחיל לנהוג, ליצור יותר, להתעשר

תפילות לשנה הקרובה:

שאני ואהובי נתקרב עוד ועוד ונהיה מאושרים, שנדייק את הגשמתנו בעולם ונהנה מהחיים, שכל אהוביי יהיו שמחים ורגועים ולא יפחדו להרגיש ולנוח