אז כן, אני מתעצבנת לפעמים כמו כל בנאדם נורמלי...
אבל מתי זה עובר את הגבול? מתי כבר צריך להתייחס לזה אחרת ולטפל בזה?
אני חושבת שבחודש האחרון זה עבר את הגבול אצלי.
ברור לי שלהתעצבן לא עוזר לי וברור שזה רק פוגע לי בבריאות. אין לי ספק בכך שבלי עצבים אפשר לפתור דברים טוב יותר ואפשר לראות את העולם קצת אחרת. אבל הבעיה הבאמת גדולה שבהתקף זעם היא שכמה שאני מודעת לבעייתיות שבו זה בכלל לא עוזר, אפילו לא קצת...
וגם אם בא מישהו ומטיח בפני את העובדות האלה בזמן אמת לא רק שזה לא עוזר, להפך, זה עוד יותר מעצבן!
אני יכולה לראות איך אנשים אוהבים להיות בחברתי, הם באמת נהנים. אבל כשאני בהתקף זעם אני נגעלת מעצמי ואני מתייחסת כל כך רע לאנשים שאני בעצמי הייתי קמה והולכת אם לא הייתי תקועה בגוף שלי... אבל הם נשארים, אז אולי החינניות שלי היא המתנה הגדולה ביותר שלי?
עד כאן זה עוד בסדר, התקפי זעם גדולים מאד פעם ב... כמה זה כבר יכול להיות נורא? אז קורה...
אבל עוד בעיה זה שאני מתעצבנת באמת מדברים קטנים, יותר מידי. ושוב, לא עוזרת לי המחשבה על זה שזה שטות להתעצבן על זה, התקף הזעם בא במלוא הדרו ולא חשוב על מה!
אני מאד מפחדת שבאיזשהו שלב אנשים כבר יתרחקו ממני בגלל זה, חוץ מזה השקט הנפשי שלי שכל כך חשוב לי לפעמים לא יכול לחיות עם התקפי הזעם האלה ובנוסף רגעי ההתבודדות שלי וההסתגרות שלי עם עצמי גדלים ככל שגדלה התופעה הזאת אצלי (עדיין לא החלטתי אם זה טוב או רע...)
אני מקווה מאד שזאת רק תקופה כזאת, חולפת, ,תופעה שמעכשיו רק תלך ותקטן. ואם לא, אני בהחלט חייבת לעשות עם זה משהו, למצוא דרך להרגיע את עצמי ולרסן את עצמי...
ובכלל, אני רוצה להאמין שהכל בראש שלי ושאני מתעצבנת כמו כל בנאדם נורמלי.... ושוב נשאלת השאלה: מה זה נורמלי?
אז יום טוב ורגוע שיהיה :)
דוי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דוי