"ודאי שמת לב שהאושר הוא תמיד זיכרון, לעולם לא רגע ההווה, אה? אני משוכנע שמטעם זה, בין היתר, האדם שואף לחיות בזוגיות: כדי למתוח עד למקסימום את רגעי האושר בלי שייאלץ לנבור בעברו ללא הרף בחיפוש אחריהם, כדי לנסות להקפיא מעט את הדברים עם האישה שפעם הציתה את דמיונו, למרות הזמן המפכח. שכן אישה, לאמיתו של דבר, זה לא האושר, זה פשוט שכנוע עצמי להיתכנותו של אושר מוחלט.

האושר, בשבילי, אילו הייתי צריך להגדיר אותו, לתפוס אותו באיבו, הוא הרגש המוחלט שאני מרגיש כשאני מקשיב לשירים מסוימים או כשצבע השמים מוצא חן בעיני במיוחד. בכל פעם שיש לי צורך לשתף מישהו ברגעים האלו כדי להיטיב להמחיש אותם, צצה במוחי מחשבה על אישה אידיאלית. בכל פעם אני אומר לעצמי שהאלמונית, אי שם, שמסוגלת לחוש או להבין את אותה תחושה שלי ברגע זה ממש, היא גילומו של האושר. (הייתי מאחוריך\ ניקולא פארג)

נראה לי שאני לעומת הכותב מצאתי את אותה אלמונית...

אז למה אני לא מאושרת?

דוי.