כל כך הרבה זמן חיכיתי ליום שבו חוסר הוודאות המטורף הזה יגמר וכשהיום הזה מגיע פתאום אני לא כל כך בטוחה שאני רוצה לדעת.

אני מפחדת. אני מפחדת מהיום שאחרי.

אני לא באמת יודעת מה עובר לה בראש אבל אני די בטוחה שזה לא יתאים לה, תחושה כזאת.

מהרגע שקבענו אני מנסה לחשוב על הסיבות שהיא תגיד לי כן והסיבות שהיא תגיד לי לא. לצערי מצאתי רק סיבה אחת בעדי. הסיבה הזאת היא פשוטה מאד - שהיא באמת מרגישה אלי משהו חזק והיא לא תרצה לוותר על זה. אבל אם להגיד את האמת זה נשמע מופרך ותמים מצדי לחשוב על זה..

אז מה יהיה אחר כך?

קצת יותר מחצי שנה רוב הזמן היא בראש שלי, הצמרמורת שהיא עושה לי כבר קבוע בזרם הדם. מה עושים?

איך ממשיכים כשאתה יודע שבחיים לא תהיה מאושר כל כך ולא תוכל לעשות אותה מאושרת כמו שהיא עושה אותך?

איך מתמודדים אחרי שקמים מחלום כל כך טוב למציאות שבה הוא לא אפשרי?

מצד שני אם זה מה שהיא רוצה וזה מה שיעשה אותה מאושרת... הרי השגתי את המטרה שלי, אמנם לא בדרך הכי אידאלית בשבילי אבל העיקר שבשבילה.

אני כנראה אצתרך לחפש את האושר קצת יותר בקטן ובמקום אחר...

שבת שלום שתהיה לכולם!

נ.ב

טאל אמרה שהיא תביא לי ממתקים למרות שאני לא אוכלת כדי לעודד אותי אחרי זה, וגם נלך לציפורלה להפיג את הכאב. :)

נ.ב 2

כמה מדהימה היא הייתה בבית החולים עם הילדים, היא פשוט מתנה לעולם הזה. אני כל כך שמחה שיצא לי להכיר אותה!