אז כן, אני מתעצבנת לפעמים כמו כל בנאדם נורמלי...

אבל מתי זה עובר את הגבול? מתי כבר צריך להתייחס לזה אחרת ולטפל בזה?

אני חושבת שבחודש האחרון זה עבר את הגבול אצלי.

ברור לי שלהתעצבן לא עוזר לי וברור שזה רק פוגע לי בבריאות. אין לי ספק בכך שבלי עצבים אפשר לפתור דברים טוב יותר ואפשר לראות את העולם קצת אחרת. אבל הבעיה הבאמת גדולה שבהתקף זעם היא שכמה שאני מודעת לבעייתיות שבו זה בכלל לא עוזר, אפילו לא קצת...

וגם אם בא מישהו ומטיח בפני את העובדות האלה בזמן אמת לא רק שזה לא עוזר, להפך, זה עוד יותר מעצבן!

אני יכולה לראות איך אנשים אוהבים להיות בחברתי, הם באמת נהנים. אבל כשאני בהתקף זעם אני נגעלת מעצמי ואני מתייחסת כל כך רע לאנשים שאני בעצמי הייתי קמה והולכת אם לא הייתי תקועה בגוף שלי... אבל הם נשארים, אז אולי החינניות שלי היא המתנה הגדולה ביותר שלי?

עד כאן זה עוד בסדר, התקפי זעם גדולים מאד פעם ב... כמה זה כבר יכול להיות נורא? אז קורה...

אבל עוד בעיה זה שאני מתעצבנת באמת מדברים קטנים, יותר מידי. ושוב, לא עוזרת לי המחשבה על זה שזה שטות להתעצבן על זה, התקף הזעם בא במלוא הדרו ולא חשוב על מה!

אני מאד מפחדת שבאיזשהו שלב אנשים כבר יתרחקו ממני בגלל זה, חוץ מזה השקט הנפשי שלי שכל כך חשוב לי לפעמים לא יכול לחיות עם התקפי הזעם האלה ובנוסף רגעי ההתבודדות שלי וההסתגרות שלי עם עצמי גדלים ככל שגדלה התופעה הזאת אצלי (עדיין לא החלטתי אם זה טוב או רע...)

אני מקווה מאד שזאת רק תקופה כזאת, חולפת, ,תופעה שמעכשיו רק תלך ותקטן. ואם לא, אני בהחלט חייבת לעשות עם זה משהו, למצוא דרך להרגיע את עצמי ולרסן את עצמי...

ובכלל, אני רוצה להאמין שהכל בראש שלי ושאני מתעצבנת כמו כל בנאדם נורמלי.... ושוב נשאלת השאלה: מה זה נורמלי?

אז יום טוב ורגוע שיהיה :)

דוי.

אני לא בטוחה עדיין שעיכלתי מה קרה.

בכלל לא ציפיתי לזה, הכנתי את עצמי לנפילה, הגעתי עם כוחות נפשיים כדי לנסות כמה שפחות להפגע.

זה היה כל כך הזוי כל כך מציאותי והכי אמיתי באותו זמן.

ידעתי שלא טעיתי בה, שבחרתי נכון. היא פשוט הלכה עם הרגש שלה ונתנה להכל לקרות, מדהימה שכזאת! אני כל כך מעריצה אותה על מה שהיא עשתה כי אני חושבת שבמקומה הייתי בורחת. מנצלת את הפירצה, אומרת שלום, נמלטת וממשיכה בחיי.

אבל היא - לא.

אני לא חושבת שיש לה מושג כמה אני מעריכה את זה...

בחלומות הכי טובים שלי לא דמיינתי את הלילה הזה ככה, פשוט לא רציתי שזה יגמר אבל הזמן המשיך לנוע ואנחנו בתוכו.

ניסיתי לשבת ולכתוב את מה שאני מרגישה, את מה שהיה שם, את אותן התחושות האלה שבכל הקשרים שהיו לי עד עכשיו לא הרגשתי בכזאת עוצמה אם בכלל - לא הצלחתי לכתוב כלום!

אני חושבת שחוסר המילים הזה מעיד על כמה שזה חזק.

חיבוק זה לא מילה מתאימה לאותו חיבוק שהיא נתנה...

המגע - ... הנשיקה - ...

לא יכולה להסביר.

עצם הסיטואציה שהיינו בה שכל כך שמחתי שנמשכה מעבר למצופה.

ואם כן אפשר לתאר את זה במילים, אלו יהיו המילים:

אני מאחלת לכל אחד לחוות את התחושות האלה לפחות פעם אחת בחייו.

אז כן,

אני מאושרת שזה קרה, אני מאושרת עוד יותר שזאת היא, אני כל כך שמחה שבנאדם כמוה בכלל מסתכל לעברי... (רק חשוב לי לדעת שהיא לא נפגעה ושהיא כמוני - מאושרת, או לפחות שמחה...)

ומה שנותר זה לקוות שזה לא לילה אחד, שזה לא היה חלום, ושזה ימשך עוד הרבה זמן!

כי אני פשוט.......... חסרת מילים.

מצחיק איך הבלוג הזה מפעיל אותי.. איך הוא גורם לי לעשות דברים..

אני זוכרת שכשפתחתי את הבלוג הייתי ילדה בודדה שמפחדת מהנטייה שלה ולא ממש יודעת מה לעשות איתה.. ותוך חודש כבר סיפרתי לחברה ולעוד חברה ולעוד חברה ופחות מחצי שנה אחרי פתיחת הבלוג סיפרתי להורים..

אני זוכרת שכשההורים שלי התגרשו וכעסתי עליהם הבלוג הזה גרם לי בסופו של דבר לשיחה איתם..

הבלוג גרם לי להשיג את אחת האקסיות שלי.. הוא נתן לי את האומץ...

אז כנראה שאני צריכה אותו.. כנראה שהכתיבה עושה לי משהו.. וכנראה לא סתם פניתי חזרה לבלוג בתקופה קשה כל כך.

ואני חייבת להגיד שכבר רואים תוצאות. זה כאילו הבלוג עוזר לי להתעמת עם הרגשות שלי פנים מול פנים. ואולי זה מה שאני צריכה.

אז גם בזכות המחשבות שלי מאתמול אחרי שפתחתי את הבלוג וגם בגלל - ואני מדגישה, בגלל - משהו שאבא שלי אמר לי עשיתי מעשה.

ת'אמת שזה גם בגלל שהייתי בסערת רגשות מטורפת... ואני עוד לא כל כך בטוחה שיצאתי ממנה.

בקיצור שלחתי לה הודעה באינבוקס בפייסבוק.. ואני כבר שונאת את עצמי על זה.. צריך פנים מול פנים! אבל לא יכולתי... באמת שאם לא הייתי כותבת לה באותה שנייה אני לא יודעת מה הייתי עושה! והיא עוד לא ענתה. אני יודעת שהיא קראה...

בכל מקרה, אין לי בכלל מושג למה אני מצפה שהיא תענה ומה אני מצפה שהיא תענה.

אני סתם חייבת לפרוק ואני כותבת פה. סוף סוף יש לאן לפנות.

אני חייבת להודות שקצת קשה לי לאכול (סימן שמעיד אצלי על מועקה גדולה) ואם זה לא יפתר מהר אני אגיע למצב של שנה שעברה ואני ממש לא צריכה את זה עכשיו!

הכל יהיה בסדר אני יודעת.

ואפילו אצטט משפט שראיתי באוואי שלה ושעשע אותי מאד: "בתחתית כל תהום יש טרמפולינה".

אז אני כאן כדי להוכיח שזה נכון ואני מבטיחה שעוד אחזור לאט לאט לימי הפוסטים המאושרים, שמי יודע אולי אם לא היה לי את הבלוג הזה הם גם לא היו באים.

ומשפט שאני חייבת להוסיף ומקווה שמהר מאד אפטר ממנו:

עד מתי אנמייה 2010??!?!

דוי.