קצת שקט.

אז נכון.

לא כתבתי כאן שנים.

אבל אני צריכה לפרוק. ואין לי איפה.

אז חזרתי לפה.

ושוב האיבוד הזה שתוקף אותי. והחוסר ידיעה מה לעשות ולאן ללכת. למי לפנות. עם מי לדבר.

מה לעשות.

ושוב הרצון הזה לברוח מהכל. להתחבא.

בלי לדעת לאן אפשר לברוח. או איפה להתחבא.

בלי כוחות להתמודד. בחוסר יכולת להגדיר עם מה צריך להתמודד, ואז להחליט איפה להתחיל.

בעמידה על סף תהום משני הצדדים. בלי אומץ להציץ מה יש למטה. בלי אומץ לקפוץ.

פשוט בלי.

כבר לא יודעת מי אני. ולאן אני רוצה ללכת. ומה אני רוצה לעשות עם החיים שלי. ובאיזה דרך לבחור.

ואם אני דתיה או לא. ומי בכלל מחליט מה זה דתי. ומה זה לעבוד את ה' בדרך הנכונה.

ואתה. שכל כך משפיע על מחשבה, על כל התלבטות, על החלטה.

הכח שיש לך עליי. והדרך שבה אתה משתמש בו.

החיוך שלך. שאני פשוט לא מסוגלת להתמודד איתו. להכיל את כל מה שהוא מציף בי.

על זה שאתה בכל חלום שני. וההתעוררות המכאיבה בבוקר.

על זה שאני כל כך רוצה להשתחרר ממך. ולא מסוגלת.

הכעס העצמי על זה שאני יודעת שאם זה לא היית אתה כבר מזמן לא הייתי פה. ועל זה ששיחה איתך משנה כל החלטה שאני לא אחליט.

האכזבה מההבנה שלא באמת התבגרתי. ושחיוך או מבט או חיבוק סתמי יכול לצמרר לי כל חלק בגוף ולהפיל את כל ההגנות הרעועות שלי.

על זה שאני כל כך מאוהבת בך. כל כך.

ופשוט לא מצליחה לשנות את זה. למרות שאני כל כך רוצה.

ושוב האיבוד הזה.

החוסר יכולת להתמודד. הבריחה.

בלי לדעת לאן לברוח.

הרצון לצרוח

בלי שיהיה מי שיקשיב

והאיבוד.

החושך. בלי יציאה.

אין לי כבר כוחות.

בכלל.