אני לא יודעת מה גרם לי פתאום להכנס לבלוג שכתבתי לפני למעלה מחמש שנים ולקרוא אותו. לקרוא אותו ולבכות.
הוא יותר לא ברור למה אני חוזרת לכתוב בבלוג הזה פתאום..
אולי זה העצלנות לשפוך את כל שעל הלב ביומן שלי, שהרי אחרי דף אחד כבר היד כואבת.. ובכן הנה אני, חמש שנים וחצי אחר כך. באמצע השירות הצבאי שלי, חוזרת לכתוב בבלוג שלי שהייתי מעדכנת בחטיבה. וזה פתאום משמח אותי. כי בחטיבה, אני נזכרת, עוד יחסית הייתי די מאושרת הדיכאון והבעיות התחילו בתיכון. אולי זה קצת יאזן אותי, אולי זה קצת יחזיר לי את שמחת החיים שאני כל כך אהבתי ואבדתי לפני כמה שנים.. ואולי אני אחזור לעצמי וסופסוף אהנה (קצת) מהשנה האחרונה בצבא.
לא מעניין אותי אם מישהו יכתוב לי בבלוג, יכנס או יקרא ממש ממש לא מזיז לי.. מעניין אותי רק לשפוך ולנקות את הלב.. להרגיש קצת יותר קלילה לפני שאני חוזרת לעוד שבועיים לבסיס ככה כל פעם.
הסתכלתי קודם בתמונות שלי מהחטיבה- תיכון. הייתי פעם הרבה יותר זוהרת, הפנים שלי היו פעם הרבה יותר תמימות הרבה יותר סקרניות לעולם.. לא כמו עכשיו, אין בי אפילו לא טיפה קטנה של תמימות, התמימות של פעם נעלמה והתחלפה באדישות ובעייפות. מאיפה? הלוואי והייתי יודעת, אולי הייתי מצליחה להחזיר את התמימות של פעם.
אין ספק שהצבא ממלא בך משהו עצוב, קראתי ספר שהמשפט הראשון בו היה שלכל מי שהיה בצבא יש עיניים עצובות, זה נכון. זה כ"כ נכון, ואני מבינה את זה עוד יותר כשאני בצבא, ואני בתוך המערכת המדכאת הזו. אולי כשאני אשתחרר אני אצליח לשחרר מעצמי סופסוף את העייפות והאדישות שכל כך מבגרות אותי.
הסופש הזה קצת חשבתי על תחילת הגיוס וכל זה.. הטירונות ותחילת הקורס ואיך המשפחה התייחסה לזה. אז כשהייתי חוזרת הביתה הייתי מרגישה שהמתייחסים אליה כאל מישהי שבאמת התגעגעו אליה ובאמת הייתה חסרה. היו דואגים שאני אלך לישון, והיו שואלים אותי תמיד מה אני רוצה לאכול כשאני חוזרת וכו'.. היו מראים אלי את החום והאהבה שאני כל כך הייתי מייחלת אליהם בצבא.
והיום, הכל מובן מאליו, מור חוזרת כל שבועיים לסופש, היא תאכל הכל.. וזהו. לפעמים אני חושבת מתי בפעם האחרונה אמא שאלה אותי אותי מה שלומי, אבל לא "מה קורה" בטלפון אלה באמת מה קורה איתי, איך בבסיס, איך עובר עלי היום, מה מציק לי, איך אני מסתדרת, טוב לי, רע לי מה קורה איתי.. אני לפעמים מרגישה כאילו אני בכלל לא שייכת למשפחה, כאילו לאף אחד לא באמת אכפת מה עובר עלי בבסיס, מי האנשים שאני מסתובבת איתם, אם אני פאקינג מאושרת, ואם לא למה, מה מציק לי.
הדבר היחיד שאני מקבלת מאמא כל הסופש זה אדישות אליי. מתי בפעם האחרונה היא חיבקה אותי ונישקה אותי? לפני שלקחו אותי לבקו"ם אני חושבת..
ואז אבא שואל אותי לאן נעלמה השמחת חיים שלי? זה לא ברור?! ברגע שהפכתי להיות ברורה מאליו במשפחה, מהרגע שלקבל ממני פעמיים ביום טלפון היה שגרה, ולראות אותי כל שבועיים נהיה ברור.. אז המשפחה התחילה אלי כמו אל איזה קרוב שבא לכמה ימים ישן, אוכל, יוצא והולך.
לפעמים כשאני רואה את אמא שלי מחבקת את אחיי הקטנים, אני מקנאה בהם, כי אני יודעת שגם כשאני הייתי קטנה הייתי מחבקת אותי ומנשקת אותי כל הזמן.. ועכשיו אני מרגישה שכאילו משנה לשנה אני מגעילה אותה, משהו בי דוחה בי, כאילו אני מתבגרת והיא מתרחקת ממני.
בשנה האחרונה נורא השמנתי, האמת שזה קרה לפני הצבא. אלוהים יודע למה. אני מרגישה שאמא שלי נגעלת ממני, שאני כבר לא חמודה ואהובה כמו פעם. שבגלל שאני לא מספרת לאמא הרבה על התפקיד בצבא (כי בכל זאת אני לא יכולה לספר הרבה..) אין לי במה להתגאות בי ואני כלום, לא כמו בבית ספר שהייתי מביאה 100 והיא הייתה שמחה, עכשיו אני לא יודעת במה לגרום לה להתגאות בי, ואם אני אמצא משהו היא בטח לא תבין כמה זה משהו רציני.. אז אני אפילו לא מנסה.
אני כל כך רוצה להרזות, אני לא מבינה איך זה לא מצליח! אני עושה ספורט כמעט כל יום, אוכלת מסודרת, בלי שטויות וממתקים, שותה מלא מים ויורדת חצי כאילו בחודש. תודה באמת. למה זה מגיע לי?
אני יודעת שכשאני האצליח להפטר מהק"ג העודפים האלה אני אהיה הרבה יותר מאושרת, אני ארגיש הרבה יותר טוב עם עצמי. אולי אז אמא תאהב אותי, כשאני אהיה רזה ויפה כמו פעם, אולי אז יהיה לה במה להתגאות.
יש לי תאוריה כזו שאו שאני מאושרת או שכל שאר המשפחה מאושרת. כל פעם שאני קצת מתחילה להרגיש טוב ונהיית שמחה יש בעיות לכל שאר המשפחה. הפעם תורי קצת להיות מאושרת, קצת. כמה אפשר להיות בדיכאון?
אני חוזרת מחר לבסיס, לא עשיתי כלום הסופש לא רציתי ולא היה לי כוח.
אני מקווה שכשאחזור עוד שבועיים אני אשקל ואגלה שירדתי ק"ג! הלוואי הלואי שזה יקרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mori :D