החיים האלטרנטיביים שלי

בדרך הביתה התחיל ליזול לי ריר.

כן, התחלתי לפנטז על אוכל. ממש על אוכל. ממש לפנטז.

ואז התחלתי לדמיין

ונתקעתי.

לפנטז על פסטה?

לפנטז על סטייק? לא ממש טעים לי.

לפנטז על סושי? לא ממלא את קצה החור בשן.

לפנטז על סיני? נדוש.

לפנטז על שוקולד? שוקולד זה לא אוכל. לגוף.

לפנטז על מה?

תקופה שכזאת. אין לי מושא לפנטזיה.

זה נגמר בבננה.