החיים האלטרנטיביים שלי

לטלפן זה מפחיד. לכתוב זה קל. זה מטיל חובה קטנה הרבה יותר על הקורא. מטיל בעצם שום דרישה. בניגוד לדיאלוג שמטיל המון עומס על הצד השני.

כן, זה מצחיק. אני שמתמחה בתקשורת, ועדיין בחרדה מתמדת מדיאלוגיות.

זו לא חרדה. זה סתירה מובנית.

הדרישה הייתה שלא תהיה דרישה. זו הייתה הדרישה. באמת. היא באה באופן די חד משמעי. פעם קודמת הלחץ היה גדול מדי, המתח היה רב. הדרישות היו גבוהות מדי. לאבד את העצמאות. זה מה שהדרישה דרשה פעם קודמת.

לי לא הייתה בעיה עם זה. אני אין לי דרישות. אין לי את האמונה שמותר לי לדרוש דבר מאדם אחר. מעצמי מותר לי לדרוש. אך לא מאחרים. לא משנה מי יהיו, או מה חשיבותם לחיי, האמונה שמותר לי לדרוש דברים לא קיימת אצלי. אתן הכל. אדרוש, דבר לא. ככה זה.

בייחוד באהבה.

ולכן, הבעיה עם דיאלוג. הוא דורש כל כך הרבה. מיידיות. תגובה. עכשוויות, והכי חשוב, קשר עכשיו ומיד. וזה מפחיד. וזה דורש. ואסור לדרוש.

ואולי בכל זאת אטלפן.

איזהו גיבור.

הכובש.

את.

ומה קרה בשיחה אתן שואלות. הטכנולוגיה הושיעה. וכך ענתה המזכירה. התקשורת שלי עם מזכירות לא משובחת. וכך זה נדחה, בוטל, התפוגג, נמוג, נעלם.

פוף.

כמוני.