החיים האלטרנטיביים שלי

שקט. אפילה. שתיקה. אין לי מה להגיד. התייבשתי. יובש. זוועה. זה היה כל כך מאולץ. פעם זה היה חופשי. זה צריך היה להיות חופשי. יותר מדי דקדוק. פחות מדי משפטים. חריקות שכאלה. מרגישים אותם. זה בגללי. כי יבש אצלי. בקושי אפשר לדבר. חריקה ועוד חריקה. וזה כואב. זה פעם לא היה ככה. אמרתי את זה כבר. ואני השונה. וזה שוב הוטח בפרצופי. לכאורה אפילו בלי רצון. והיה לי שיר שהתנגן לי בראש.

"ושוב אותו הגעגוע" ואפילו אין למה להתגעגע. התגעגעתי פתאום ככה סתם לדברים הלא אמיתיים. אלה שאסור להתגעגע אליהם. שאין טעם להתגעגע אליהם. שיתנפצו מול פרצופי בעוד שבועיים. שניפצתי לעצמי לפני חצי שנה. עבר הווה עתיד. ריק. יופי.