החיים האלטרנטיביים שלי

אסונות קטנים,

מחיי היומיום,

אינם סוף העולם.

חייבים לזכור זאת.

יש אסונות גדולים יותר.

יש עוולות גדולים יותר. כך אמרו לי היום במפורש.

העוול כאן אינו גדול כל כך.

אז למה האסון הזה,

שקרה לי עתה,

למה הוא כמעט מוטט עליי את עולמי?

למה העובדה שהפלסטיק, שמכיל את פצפוצי השוקולד, שאמורים היו להשתלב בתוך הדנונה שלי, נשבר והם התפזרו על הרצפה, למה דווקא עובדה זו נראית כקריסת בית המשפט השלישי?

התשובה במקום אחר.

אחרי שבאתי לערוך את הטקסט, להוסיף את הקישור, גיליתי את הטעות הפרוידאנית שעשיתי.

היא לא משעשעת.

אבל היא כל כך רלבנטית.

בעיתון של המדינה\ בו יש לקרוא בהתמדה, יש עיתונאי אחד אמיץ, שנון, מבריק, חריף, יוצא דופן, רענן שקד שמו.

רענן זה יצא ביום ששי האחרון נגד התופעה המזעזעת של התמסחרות העיתונות. קיצפו יצא נגד אתר ואללה שפירסם על מסיבת העיתונים של סלקום במיטב היחצנות המקובלת.

שקד טען שזוהי אינה עיתונות, שואללה מתמחים בשעטנז זה שפוגע בעיתונות.

והוא צודק.

כמה חבל שהוא לא קורא את "ידיעות אחרונות" מדי יום. אם הוא היה קורא שם הוא היה רואה, שמדי יום בעמוד האחרון של החלק הפותח את העיתון יש כתבת צד על הזוכה בפרס האחרון שהעיתון חלק. עיתונות זה לא. מסחור זה כן. אבל שקד זועם על אחרים.

את עצמו הוא לא מסוגל לראות.

כי הוא מודיע שהוא בשימחה ימכור את עצמו לסלקום.

הו, שקד. הרי מכרת את עצמך לכסף כבר מזמן. רק לפני כמה חודשים הודעת חגיגית שנגמר לך לכתוב על טלוויזיה. מיצית. אבל, חודשיים אחר כך והנה פתאום אתה שוב כותב על טלוויזיה, באותו עיתון. אז אתה לא צריך למכור את עצמך לסלקום. אדם שמוכר את עצמו ואת ערכיו, לא משנה למי הוא מוכר אותם.

הערת סיום, מר שקד, אם עוד לא הבנת, סלקום לא צריכים לקנות שום עיתונאי, כי הם קונים את העורך שמבין רק ערכי מכירות בעיתון שלך.

קשקדשן