Chen-סיפורים קצרים

וואוו!אומנם בפוסט הקודם היו רק 12 תגובות:(

אבל ממש ממש טובות,יופידו!

עשיתם לי את פסח.

תמשיכו להגיב^^

בגלל זה היה לי חשק לכתוב לכם סיפור כזה,חמוד יפה

והרבה יותר ארוך מהקודם.תהנו!!!!!!.

אני נוסעת לאוסרליה,יומני.

זהו,אני נוסעת,נוסעת ולא חוזרת, הרגעים היפים עם כולם עוד ישכחו מראשי, הכל יעבור, הכל יחלוף. אני יושבת לי על המיטה ומסתכלת על הקירות המאיימים עליי מכל ארבעת הצדדים . כשאני לוקחת את היומן שלי ומנסה לכתוב,כל עמוד שאני כותבת אני לוקחת את הדף ועוקרת אותו מיומני.למה ההורים עושים לי את זה?למה אני חייבת לטוס איי שם לאוסטרליה?אה,נכון בגלל הניתוח...

החברות שלי ישארו פה,החבר שלי יישאר פה ואני לא,אני יהיה רחוק רחוק.המחשבה עושה לי רע אך מהדהדת בראשי ללא הרף.

דמעות זלגו מעייני.ארזתי את המזוודות במלאי בגדיי והדברים החשובים לי,והגיע רגע הנסיעה.עליתי על המטוס והוא התחיל להמריא לו בניחותא,אוף אוף אוף!.הנסיעה אמורה להימשך כ-7 שעות בערך,כמעט כל הנסיעה ישנתי לי שיחקתי בפאלפון או שפשוט שמעתי שירים בווקמן(ממש רגע מרגש עם עצמי)אבל רוב הנסיעה,באמת,חשבתי, למה אני צריכה ללכת לניתוח?עניין אותי לדעת למה.שהייתי עוד בבית,ניסיתי לדחוף את האף שלי לשיחות של אבא עם החבר שלו,הרופא,זה מחו"ל שאמור לנתח אותי.ביננו,זה לא כל כך הצליח.אבל נחזור לנושאנו,כן, הרגשה מגעילה ורעה ששולחים אותך לארץ אחרת,ואתה בקושי יודע למה.

הגעתי,נחתנו ישר בנמל התעופה של אוסטרליה,או שלא?ווידתי שאני נמצאת שם,שהכל בסדר. ופתאום מה אני רואה?שנחתתי בכלל ביפן!!!לא הבנתי מה אני עושה שם,יומני.קרה טעות?מה קרה?הלכתי לנסות לדבר שם עם המזכירים באנגלית,הם הבינו אותי למזלי.ושלחו אותי ישר לטיסה לאוסטרליה,הייתי צריכה לטוס עוד 3 שעות שלמות עד שאגיע לשם.וכן,הפעם באמת הגעתי.נדהמתי מהנוף המדהים של אוסטרליה,למרות שרובו מדברי ושומם.זה היה יפה מאוד.קיבלתי גם  מלון טוב, עם טלויזיה והיה בו גם מחשב קטן,מלון יוקרתי(חייבת להודות).למרות הכל,לא הפסקתי לחשוב על הארץ,על החברים שלי,מה קורה איתם?איפה הם?,המחשבה עשתה לי רע.עברו הימים,לא עשיתי שום דבר מיוחד.פשוט ישבתי בחדר המלון אכלתי בוקר צהריים וערב וזהו.אבל לא הכל היה אכילה.הגיע יום הפחד הגדול:זאת אומרת יום הניתוח הגדול.אני עדיין לא מבינה מה רוצים,אבא אמר לי שיש לי משהו שנתקע בגרון ובגללו אני נחנקת מדי פעם.יותר מזה לא ידוע לי דבר.אז זהו,באתי למרפאה בעזרת המפה של אבא.וחיכיתי בתור,בוא נגיד יומני,זה לקח בערך שעה.אבל הגיע תורי הנכבד.נכנסתי לחדרו של הרופא.הוא בדק אותי.למען האמת,הדברים האלה ממש ממש מפחידים אותי,כל הכלים וכל זה.אבל הגיע הזמן שאעבור את זה.הדבר הזה שתקוע בגרון כבר מתחיל לעצבן אותי.אז זהו.הרופא החליט לשלוח אותי לחדר מיון,כמובן שפחדתי,אבל לא היתה לי ברירה אחרת.אחרי כמה זמן של ניתוחים וכאבים,היה לרופא חיוך על פנו ואמר בקול רם:"הניתוח עבר בהצלחה"כמובן ששמחתי שעברתי את זה,הגרון עוד לא כאב לי.אבל כאבה לי הבטן,ועלה לי חום.זה היה אכזרי, למרות שאף אחד וגם אני לא לא חאראים לזה. ולא היה אף אחד שיעזור לי,כי כבר הלכתי לרופא.נאלצתי להנות מרוב החוויה באוסטרליה,במיטה.אבל בסוף,שהחלמתי,שנשארו לי כמה ימים אחרונים פגשתי בבית המלון חברים וחברות חדשים,התחברתי עם כולם.הלכתי אל מנהלת המלון וביקשתי להעביר את כולנו לאותו חדר.הם היו חברים שלי יותר טובים אפילו ממה שהיה לי איי שם בישראל.התקשרתי להורים,וביקשתי להישאר באוסטרליה לתמיד, התאהבתי בעיר הזאת,הדברים המרתקים,בהכל.המשפחה החליטה לעבור איתי לאוסטרליה ושם גרנו מאז ועד היום.

-

חחח..זהו:)אהבתם?

3>

חן

זהו,שמתי לב שהסיפור בהמשכים שלי לא הצליח,ואני פחות טובה בזה.

אבל בזכות חברה שלי(נטלי-הקרדיט לך)החלטנו שהבלוג ייהפך לבלוג סיפורים קצרים.

אני מקווה שיהיה בזה יותר הצלחה.

אז תודה לנטלי ונתחיל עם הסיפור הראשון שלי בבלוג:

הילדה עם העיינים הכחולות

אלו לא היו סתם העיניים שכאלה,אלה מיוחדות,שונות מעניינות.המסתכל היה יכול להבחין כי יש בהן משהו...משהו יפה,מרגש,מצמרר.

הילדה היתה רואה הכל בצורה שונה.אם היית עצוב בעיניה אתה תמיד שמח.יהיה מה שיהיה.אם כרגע נוסיף את המילה לו אז וודאי תחשקו בעיניים כאלה יפות,אבל אפילו העיניים הכחולות שאולי יש לחלק מכם,בחיים לא יהיו כמו שלה.

אפשר היה להגדירם:"עיניי זהב".

אתה תבין שתראה,בלי לראות לא תדע,תראה-תבין.היא לא היתה עלמה יפה במיוחד,ניתן להוסיף,אך עיניה "פסלו" את כל גופה הצמוק,פנייה הרזות ושערה השחור החיוור.יום ביומו היתה יושבת על הספסל ליד שפת הים,ניתן להשוות עיניה לים ולשמיים שצבעם כאחד.לו היתה יודעת מה קרה להוריה באותה עת,לא היית רואה עוד את העיניים שלה יפות כתמיד.אבל זהו,היא הבינה,היא קלטה,היא שמעה.עכשו לא תראה את עיניה כמו  תמיד.היא לא לקחה את עצמה לידיים נהפוכו הפכה לעצבנית,רעת לב וכעסנית.זה היה נורא!לשמוע את צעקותיה יום יום.עד שיום אחד אתה נכנסת לחדרה ומצאת את המכתב ליד החלון,כמעט ועף,רגע לפני:

הלכתי ולא אחזור לעולם,עייני הכחולות כבר לא בוהקות,אי אפשר להגדירם כבר:"לעייני הזהב"אני עצובה ולא יכולה יותר

אני מרגישה נורא.מי שקורא מכתב זה היה וודאי המישהו הזה שהיתי צריכה להתאהב בו.

אבל זה לא יקרה!כי אני לא פה!.

לא תפגוש אותי יותר,אני מצטערת.

מאז הילדה עם העיניים הכחולות הלכה,ולא חזרה לעולם.

קרדיט על התמונה והצבע של העיצוב החדש לבלוג ילדה על אי בודד(תודה רבה רבה!)אם את לא רוצה שיהיה לנו אותו עיצוב תגידי ואני אחליף בלי

שום בעיה,ואם לא תודה ממש ממש ממש הרבה.

תגובות?