על איך זה מרגיש לחבק גופה. לגעת ולהזיל דמעות על גבי גוף עם לב שלא פועם, עם דם שלא זורם, עם עור בהיר וכחלחל. לדעת שזה רק מה שזה, גוף. בלי נשמה, בלי רוח חיים, רק מערכת בצורת אדם ששימשה על פני הארץ את מי שאני כל כך אוהבת.
ולא סיפרתי לאף אחד
איך שהמוות יום אחד מתדפק על דלתך, ואתה מרגיש כל כך חסר אונים, רק תן לי עוד שנייה, להתבונן, לזכור, לומר, תודה.
וסיפרתי לאמא שלי
שפחות משבוע לפני, ליוויתי אותו לחדר שלו, וממש לפני הדלת נגעתי בו בגב. הוא הסתובב אליי מופתע והתבונן בי מחוייך. כל הדרך הייתי מאחוריו והוא בכלל לא ידע שאני לידו. אחר כך הוא נכנס למיטה ואני כיסיתי את כולו והוא לא הפסיק להודות לי. ואני זוכרת שראיתי אותו כחסר ישע, הגבר האציל הזה, חסר ישע. אני לא רוצה לזכור אותו ככה.
וכולם יודעים
איזה בן אדם הוא היה. אני רוצה שיחרט אצלי ככה, איך שהייתי הולכת למחשב אחרי ארוחת צהריים והוא היה רודף אחריי עם סוכריות, וכשהייתי עוזבת הוא היה מתעקש לתת לי כסף, ומסתכל עליי דרך החלון כשיצאתי מהבניין.
ולא סיפרתי לאף אחד
איך זה מרגיש לראות, ואוי, כמה שזה מרגיש נורא, לראות איך מוציאים את סבא שלך מהבית עטוף בשקית כחולה.
ולא סיפרתי לאף אחד
שרק בימים הראשונים בכיתי ממש. אחר כך כבר חזרתי לשיגרה, ולמרות שעברו פחות מחודשיים, אני כבר לא חושבת על זה הרבה. לא יודעת למה זה הופך אותי. חשבתי על כמה מוזר יהיה כשאראה על צג הפלאפון "סבא וסבתא", למרות שעכשיו זו רק סבתא. אבל מתרגלים. גם למוות, שמעיר אותך בשבת בבוקר אחרי שישנת 3 שעות, שקורא לך בקול אימך המבועתת "היא חושבת שהוא מת", גם הזיכרון הזה כבר חותך פחות מבפנים.
ולא סיפרתי לאף אחד
כמה אני מגעילה את עצמי. הייתי מצפה שאחרי כל זה, לא אתעסק כל היום בלמה אני לא מצליחה להתחבר אליהן או למה השיער שלי לא יפה. לפחות לא מוקדם כל כך. אולי אני כן מפלצת אחרי הכל. אולי אפילו אדם כל כך טוב וטהור, שרק דאג ואהב אותי אהבה אמיתית, לא הצליח לגעת בי די עמוק בשביל שיהיה לי רע באמת בלעדיו.
ובא לי לצעוק
סבא שלי איננו! כשאני מתחת לבניין ומסתכלת על החלון הוא מוגף!
ולצווח
יש אדם אחד פחות בעולם המטורף הזה שדואג לי.
It's too cold outside
For angels to fly
An angel will die
Covered in white
Closed eye
And hoping for a better life
This time, we'll fade out tonight
Straight down the line
כינוי:
שישליקית שכזו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
