עד שהחלטתי לנסות לתת למישהו הזדמנות ולנסות לשכוח את השני, אני מרגישה שהוא פשוט עשה מה שכולם עשו לפניו.
נחמד עלי בהחלטה, רוצה להכיר אותי ואז בלי לשים לב, הוא מתרחק ובקושי מדבר.
למה לעזאזל בכלל אני נותת לאנשים להתקרב אלי אם בסוף אני מוצאת את עצמי במצב שהם מרחקים ממני?
כולם, אחד אחרי השני. בלי לשים לב אני אמצא את עצמי לבד.
זה פשוט מכעיס אותי ומעציב אותי בו זמנית המחשבה הזאת, שאני מוכנה לתת לו לנסות לתת לי להרגיש והוא פשוט בורח.
נמאס לי..
איבדתי תקווה.. כנראה אמא צודקת, אין דבר כזה אהבה..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ענבר :P