סוף סוף הבנתי מה הבעיה אצלי.
אם אני אוהבת בנאדם , אני ישכח לו את כל הפאקים .
במיוחד כשה האנשים הם בסך הכל חברים טובים שלי.
אני כל כך אוהבת את החברים שלי, האלו שאני רואה תמיד בסביבתי בלי יוצא מן הכלל כל כך אוהבת.
תגיד לי אתה, למה אתה כל כך מגעיל אליי בלי סיבה ניכרת לעין?
מה חסר לך ממני? קרירות וביצ'ייות ממני באופן כללי אלייך כול הזמן?
אני לא מסוגלת לסבול יותר את ההתקפות שנאה- אהבה שלך כלפייי.
אתה לא מכבד אף אחד, אתה לא טורח בשביל אף אחד, כולם צריכים לרוץ אלייך.
אני אוהבת אותך , וזה לא משנה האורינטציה שלך, הצבע , המין או הדת,
אני אוהבת אותך כאדם, כחבר טוב, וזה שאתה נוטש ברגע שהכי קריטי בשבילי, זה פשוט נורא.
ואולי אני צריכה את זה, בשביל להבין שאתה לא שווה את זה.
אתה יודע שאתה היחיד שיש לי איתו תמונה בחדר?
אולי באמת זו טעות, לסלוח לך כל פעם מחדש, ולחייך כשה אתה מיתחנף חזרה אחרי שפגעת.
בדרך הכל כך הומוריסטית שלך שלכמה רגעים גורמת לשכוח את העובדה שלפני יומיים סיננת ואמרת שאין לך "כוח" אליי פתאום סתם כי בא לך.
אבל תודה, תודה שדווקא עכשיו.
באמת ילמד אותי לעתיד.
שלך,
אחת שבאמת היה לה אכפת ממך,חתיכת דביל.
עד כאן,
לפעם היותר משמחת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
