הכל חרא עכשיו.

לא יודעת להסביר כלום, לא יודעת.

הכל נפל, ואני לא מוצאת את הדרך.

לא יודעת להיות מאושרת.

בא לי לגשת לארון אמטיה הלבן, להוציא משם את כל התרופות של אבא, כי יש לו הרבה, ולבלוע את כולן.

להחזיק את כל הכדורים הצבעוניים בכף ידי, הקטנים, הגדולים, עיגולים, אליפסות, לדחוף הכל לפה, ולשתות את המים.

אני סתם מדברת שטויות, וזה כל כך אנוכי.

אני אגוצנטרית לפעמים.

אבל לא מסתתדר לי כלום. בא לי לשכב לישון לקום שנה הבאה. או בשנה אח"כ.

אולי אחרי התיכון, ואחרי הצבא.

אחרי שכבר עשיתי את הטעויות ולא אצטרך להתמודד.

כשאוכל לגור לבד.

זה מגוחך, החיים מסובכים יותר מהבועה שאני חיה בה עכשיו.

התמונות רצות לי בראש אחת אחרי השניה. הריבים, הבכי. 73. הוא. סליחות. מספיק.

די כבר.

ואולי אני אחנוק את עצמי עם השרשרת זהב שהיא נתנה לי.

והם ימצאו אותי, ואני אהיה תלויה מהשרשרת באבסורדיות מושלמת, ואת התליון זהב אני אחזיק ביד.

כדי שישמור עליי.