הדברים הכי חסרי משמעות יודעים לדבר בצורה הרהוטה ביותר.

תמיד מעצבן אותי לראות את המיסקונספציות של כולם סביב דברים כל כך טריוויאלים ומובנים מאליו.

והוא פותח את דלת ביתו הירוקה, יוצא עם גב ישר ומבט נחוש, למרות שבפנים הוא יותר רכרוכי מהכלל.

הוא יביט לכולם ישר בעיניים, הם לא יוכלו לראות את צביעותו וחולשתו, והם יאמינו למילותיו חסרות התכלית.

לא עוד ימים פרוזאיים, לא עוד שחיטות ממשלתית.

ושאנל, פראדה, דיור, והדור העיוור שהולך אחרי כרטיס האשראי של אבא ייפלו לבאר הרעבתנות, והם יפללו לימים טובים יותר.

הדקורום החברתי ישתנה, ראשי השליטים יערפו, וההמון הנזעק ימשול. והאיש עם דלתו הירוקה יעמוד בראש האומה, ויצעק "אין למה, ואין לאן, יש רק קו ארוך והוא הזמן. מלמעלה הוא עיגול, אבל אתם עוד לא יודעים. הרימו נשמתכם והשקיטו קולכם!"

בניית משפטים תמיד היה התחביב האהוב עליו. אך הוא ללא מטרה, וללא מטרות אין היגיון, ללא היגיון אין דרישה, וללא דרישה אין שלטון. לבסוף הוא ישב על כסא נדנדה חורק, על כף ידה של האומה, יעשן את המקטרת המלאכותית עם עשן התפאורה, וידם קולו של האידיוט.