הם אומרים לך לעצום את העיניים ולהתעלם מהכל, להפסיק להיות כזאת פרפקציוניסטית.

איך את יכולה להיות אותה ילדה, או סליחה, כמעט אישה, בלי לשתות את הקפה בבוקר ולעשן את הסיגריה ב2, כשהירח מתחבא מאחורי העננים.

כי אין שליטה, ואין רחמים. הולכת לפגוש עוד דמות סמכות שתגיד לך את אותו משפט בנאלי וחסר משמעות, ואז מתיישבת מול החלון הביזארי וכותבת וכותבת וחושבת.

איך את יכולה להסביר להם שאת לא יכולה לשבת יותר חסרת מנוחה ליד אלפי ישויות אחרות, כשאת כל כך שונה וכל כך מתוסכלת. כי את לא רוצה לראות מה הם כותבים יותר, את רוצה לצאת להרפתקה. כמו בספרי ילדות שהיית קוראת יום יום. עכשיו הם מעלים אבק על המדף, כמעט כמוך.

את תנסי להגיד משהו אינטליגנטי, ולהישמע חכמה יותר ממה שאת מרגישה, ותנסי להיות אשת העולם הגדול, אבל את לא באמת יכולה כי את חיה בבועה. ואת תנשכי את שפתייך בעצבנות, את עייפה.

התפשרות היא לא אופציה, לא בשבילך. לא כי את יותר טובה, כי זה שקר, ולא כי את יותר חכמה או יפה, כי את לא. רק כי כזאת את, ואת אף פעם לא מוכנה להתפשר. כי ציוניום לא מגדירים אותך, אבל את בכל זאת רוצה להיות הציון הכי גבוה, ומספרים לא חשובים לך, ובכל זאת את רוצה לתפוס פחות מקום, ויותר חשיבות.

ואת תנסי להבין את עצמך, את תכתבי דפים על גבי דפים של אנאליזה עצמית, ולא תגיעי לשום מסקנה.

תפסיקי כבר להסתכל על העבר, תפסיקי כבר לאפוף את עצמך במציאות מדומה.

זה לא קיים.

צאי מזה.