אני מרגישה את זה בנשמה ובעיניים ובדם.
אני מרגישה את זה חודר מתחת לעור ומשתקע, זורם לי בין העורקים.
אני רוצה אותו פה לידי מחבק.
אני רוצה אותו פה לידי, לשמוע את הקול שלו, מדבר על דבר כזה או אחר, צוחק עם הצחוק הילדותי שלו.
העיניים שלו, שמלאות כל כך ברגש, אבל הוא בן, ובנים לא בוכים.
אני מרגישה את זה מתחזק ומתעצם, ויודעת שבאחד הימים הקרובים זה יגיע, וזה יכה בי כל כך חזק שאני ארצה לבכות ולחייך ולנשום.
וזה כל כך הרבה דברים בבת אחת. זה אופטימי, זה עצוב, פסיבי, משתולל, שקט ורוצה לברוח.
אני לא יכולה לישון.
מסתכלת מחוץ לחלון, על השער שדרכו הוא עבר לפני כמה דקות.
מחייכת ובוכה.
הכל ביחד.
הכל חזק.
ואני יודעת שאני מתאהבת.
אני יודעת שגם הוא.
הוא קם בבוקר ופוקח את העיניים לרווחה, כי הוא מר כל יכול.
הוא מצלצל באינטרקום אבל לא מחכה לתשובה, כי הוא מר כל יכול.
הוא חוצה קווים אדומים ורחובות ריקים, הוא לא מצפה לגדולה אלא רק לקצת שלווה, הוא עצל למרות שהוא נמלה, כי הוא מר כל יכול.
הוא מצייר את שאיפותיו והוא יודע לאן הוא רוצה להגיע, הוא יודע להרכיב את הטלוויזיה ולפרק את הרדיו, הוא יודע לקנות בסופר ולשטוף את האסלות, כי הוא מר כל יכול.
הוא יכול להסביר מתמטיקה או היסטוריה ואומנות, כי הוא לא רק חכם אלא גם אינטליגנט, ואנשים כאלה קשה למצוא היום.
הוא יודע שש שפות, והוא גר בעשר ארצות, הוא זז ממקום למקום בלי מנוחה, אבל תמיד משאיר חותם על האנשים שהוא פוגש, כי הוא מר כל יכול.
הוא מחליף מסכות ובונה תפאורה, הטקסט ידוע מראש אבל כולם צוחקים בכל אופן. והוא כמעט שמח, כי הוא מר כל יכול.
הוא נסע לירח והביא מתנות, הוא הרוויח וקנה, פגש וראה, כי הוא מר כל יכול.
כל יום כשהוא חוזר לבית ריק, הוא פותח את דלת בטנו, ומכוון את שעון הלב שלו לעוד יום, אבל הוא יודע שיום אחד גם השעון יפסיק לתקתק, ודלת בטנו תינעל עם מפתח.
כי גם מר כל יכול לא יכול הכל.
וגם מר כל יכול בסוף ישאר בדממה.