יש אנשים שלא מבינים מה הם אומרים. יש אנשים שיכולים לעצבן אותי אם הם משתמשים במילה ספציפית (כלומר, אם הם היו משתמשים במילה אחרת לא היה מעצבן אותי) ולפעמים ממש להטות לי את המצב רוח. לפעמים אני ממש לא נחמדה לאנשים מסויימים, באופן דיי פאסיבי אגרסיבי כזה. והם לא קולטים רוב הזמן, אני חושבת, הם בטח סתם חושבים שאני במצב PMS או משהו. רובם זכרים, יש לציין.

מעצבנים אותי אנשים חטטניים. כלומר, כמובן שאני רוצה שאנשים יתעניינו במה שקורה לי, אבל יש גבול. יש אנשים שפשוט לא מבינים רמיזות ל"אני לא רוצה לדבר על זה", וחייבים שמישהו יגיד "תסתום את הפה כבר" לפני שהם מבינים רמזים. שוב מוביל אותי למה שאמרתי מקודם, בחירה לא נכונה של מילים יכולה לעצבן אותי.

זה בטח נראה כאילו אני ממש עצבנית כרגע, אבל אני ממש לא. למען האמת אני דיי במצב ניטרלי (כמו שהסמיילי מראה למעלה).

עוד חודשיים גיוס. בכל שאר העולם אנשים בגילי מתחילים ללמוד לתואר או לעבוד, או לטייל בעולם ופשוט להיות צעירים, או להתחיל באיזשהו מסלול קריירה. להתחיל לחיות. אני מרגישה שאני עושה בדיוק את ההפך עם הגיוס וזה ממרמר אותי. אני הולכת לשרוף, לתת ב"מתנה" שנתיים מאוד חשובות מהחיים שלי עבור מדינה מטומטמת עם ממשלה מושחתת לצבא שלא יודע להתנהג. ולא פאקינג ביקשתי את זה. למה אני מחוייבת להקריב שנתיים מלאות מהחיים שלי באיזו עבודה כפויית טובה (לפי מה שהבנתי מקבלים במקרה הטוב 400 שקל לחודש, כלומר 13 שקל לחודש, כלומר בערך 1 ש"ח לשעה) עם אנשים שמבוגרים ממני בחצי שנה (או אפילו יותר, זה לא משנה) עם איזה תסביך עליונות, במדינה שקוראת לעצמה דמוקרטיה. כן, אם זו כזו דמוקרטיה למה אני, אזרחית עם זכויות אדם, צריכה לוותר עליהם (חופש התנועה, חופש העבודה, חופש מדת ובוודאי עוד כמה דברים ששכחתי משיעורי אזרחות) בניגוד לרצוני?! ועוד כשהתמורה נראית כל כך מזעזע.

ז"א, אני מבינה למה, בגלל המצב הפוליטי ופלסטינאים בלה בלה בלה, אבל להגיד את האמת – אכפת לי יותר מעצמי. אויה, אני אדם כה אנוכי כי אני חושבת על עצמי במקום על המדינה הלא מתפקדת הזאת, יגידו כמה פלצנים. אבל זו האמת, ובטח שאכפת לי יותר מעצמי ומהעתיד שלי. אני לא הייתי בוחרת להיות בסביבה בה יכולים ליפול עליי קסאמים (זיקים, למשל), לא הייתי בוחרת לשמור על איזה בסיס מפני ערבים שהיו שמחים לראות אותי מתה רק בגלל הבגדים שאני אלבש (מדים) ולשים את עצמי בסכנה. כן, אני מבינה את המציאות ואני מבינה שיכול להיות שיהיה לי "ממש סבבה" בצבא, אבל האמת היא שבכל מקרה זה יהיה בזבוז טהור של הזמן שלי וסתם סכנה מיותרת לחיים שלי. מדהים אותי איך חיילים לוקחים את זה בקלילות. חברה טובה שלי שגדלתי איתה בדיוק סיימה טירונות בזיקים ואמרה שכל הזמן היו אזעקות והתראות ממחבלים שנכנסים לשטח הבסיס ומקסאמים. בנימה רצינית לגמרי, אני לא מבינה איך נותנים לילדים בני 18 להחשף לסכנות כאלה. אני לא מבינה איך רגע אחד אתה בדיוק מסיים תיכון ואתה ילד, ורגע אחרי זה נותנים לך אקדח מזויין (עוד מבלי לראות שאולי אני או אנשים אחרים מטורפים? ז"א, איזו חיילת ראתה אותי רק פעם אחת לאיזה חמש דקות באימות נתונים בצו ראשון ושאלה אותי אם אני בוכה לפעמים [שאלו את כולם] אני לא רואה איך הבדיקה הזאת יכולה להראות אם מישהו כשיר להחזקת ושימוש ברובה????).

 אף על פי שזה בטח נראה כאילו אני אדם פסימי ועצבני, אני לא. אני יודעת שסביר להניח שאני לא אסבול כל ה730 יום (..) האלה (אם אני לא אחשוב על מה שכתבתי עכשיו) אבל בא לי לשחרר קיטור לפעמים. ולמה להגיד יהיה טוב? טוב עכשיו, נקווה שישאר.