מדהים אותי הרגעים האלה.
אחרי סיום של ספר,שקיוית שלא ייגמר לעולם,
ההרגשה הכבדה של הסיגריה הרביעית ברצף,איך שאני אוהבת אותה.
כזאת כבדות,שרק בה אפשר להבין את קלות העולם.
שרק אחריה את מבינה את כל היופי שיש בעולם,את כל הקסם שיש פה.
פה ובכל מקום אחר,בא לך לחבק עצים מרוב אושר.את הבנאדם הראשון שתפגשי ברחוב לשאול לשלומו ולבשר לו שהעולם כן נפלא,ונכון שתמיד קשה אבל אי אפשר לברוח.רק גורילות לא יתמודדו עם הקושי ויברחו ממנו.
ואז את מבינה שאת בעצם היותך גורילה כזאת,לא יכולה לבשר בשורה כזאת.
או שבעצם להפך,רק את יכולה להגיד את זה,אחרי שהבנת שטעית.
הבנת שטעית עוד בהתחלה,והיה קשה ובגלל זה זה נגמר.
ופתאום כשחשבת על היופי בעולם,ועל כל דבר שזז כמה שהוא מדויק אבל לא צפוי לגמריי.
ואחרי זה חשבת על איך בעצם כל חיה בעולם חיה עם עצמה,אבל בעזרת האחרים.
ותמיד כולם בטוחים שהכל בזכותם.כל אחד בטוח שכל דבר אשר עשה זה רק בזכותו.
אז נכון שהיה את ההוא שעזר עם הזה,אבל עדיין זה הכל בזכותך כי אתה ביקשת או כי אתה עושה לו טובה ומדבר איתו בכלל.
ואתה בטוח שאתה הכי צודק,לומרות הידיעה שאתה בעצם הכי טועה.
ואז את קולטת איזה גבר ברברי למדיי שמתקרב לכיוון האישה שישבה שם בערך כל הזמן שקראת,והדבר הראשון שעובר בראש הוא "איכס איזה גבר מגעיל איך אנשים מגיעים למצב דוחה שכזה?"ואז את קולטת אותו הולך לכיוונה והיא כ"כ שמחה ומאושרת,ופתאום גם עולה חיוך על פניו.
ופתאום הוא נראה לך הכי מתוק בעולם.
בא לך לבוא ולחבק אותם בזמן שהם מתנשקים.
ואז את מרגישה צביטה בלב.
תודה רבה לך מוח,איבדת את הדבר הכי מקסים שיכולת להשיג.כל הכבוד.
וויתרת כי היה קשה,ולא נראה לך אז פשוט וויתרת-מעצם היותך גורילה שעירה.
תודה באמת וכל הכבוד.
אם היתה כיכר של פסלים לגורילות כמוך-היית בראשה.היה לך את הפסל הכי גבוה ומפואר שם.
זה כל העניין הרי,להתמודד עם הקושי ולהצליח,ואת כשלת.
כמו שאת כושלת במליון ואחד דברים אחרים בחיים.
אבל זה בסדר,מטעויות הרי לומדים,לא?
אבל אין זה נותן את האור הירוק לטעות כל הזמן-כי הריי אפשר להתנחם בעובדה שמטעויות לומדים,לא?
ואז את הולכת כי כואב לך לראות אותם מחזיקים ידיים ומקשיבים אחד לשני בהקשבה הכי קשובה בעולם.הכי מתעניינת ואכפתית בעולם.
ולעולם לא היתה לך אחת כזאת,ואם תמשיכי להיות גורילה גם לא תהיה.
תודה לך מוח,שוב.
ואז כשאת בסיום הרביעית ,פתאום,ברגע התובנה העצמית האדירה הזאת בין כל הכבדות,את מתחילה לשמוע בתוך אותו שיר,ששמעת ואהבת כבר אלף פעם ואת חושבת שאת מכירה שם כל ביט ומילה את שומעת משמעות חדשה.את מתחילה לשמוע את הצלילים שמעולם לא שמת לב אליהם,כי לא באמת הקשבת.
ואז זה מוביל לעניין שככה זה בעצם אצלך תמיד.
את עושה הכל מהר,הכל.הולכת מהר,אוכלת מהר,מחרבנת מהר.סביר להניח שכשתתחילי לגמור גם תגמרי מהר.
ואז את חושבת שפספסת המון.בכל הליכה מהירה שלך היית עסוקה בצעדים,לא הקשת באמת למילים.והעובדה שאת תמיד עם אוזניות רק מוכיחה את העניין.מעולם לא הקשת לציפור ולחתול שבוכה ולתינוק שמורח את כל הגלידה על הפרצוף ולאישה המרוקאית שצועקת בטלפון.
ואז את חושבת-נו אז מה?מה כבר פספסתי,הנה הרי העלתי את כל זה עכשיו בראש,מה,לא מספיק?
לא חמודה זה לא,את יוצאת חתיכת...איך נקרא לזה,גורילה.
ושוב את מגיעה למסכנה שפיספסת,כמו כל דבר בחיים,את ההבנה שאת בעצם גורילה.
והנה בא לך לנהל שיחה טובה על הא-ודא עם מכר כלשהו.ואת את קולטת שבעצם לא נשארך לך אדם שבאמת תהני לדבר איתו על זה.
ובא לך להכיר מישהו חדש.להכיר השקפת עולם חדשה,דעות שונות,חיים שונים.
תנועות גוף שונות ותגובות שונות.
ולהיגנב עליהן.להיגנב עליהן ככה שתרצי לשחזר אותן שוב ושוב אבל לא תוכלי.כי הכל הוא רגעי.
והאושר הוא גם רגעי,המתנה שלנו היא לשמר אותו,לשמר אותו ככה שהוא יישאר לזמן נוסף.
לתת לו לפרוח ולגדול להיות עץ תפוזים גדול ויפה.
כזה שידיף ריח לרחבי כל הכפר,שכל עובר אורח יוכל להריח.
וככה זה גם בבני אדם.כי הרי ברגע שיש זוג מאושר כל אחד ישים לב אליו.כל אחד שיעבור ברחוב,אפילו הערס שהרדאר היחיד שלו הוא לכוסיות ולפלאפל ישים לב ויעיף מבט.
ובא לך לחבק גם אותם.
בא לך לבוא אליהם ולהגיד להם תודה על זה שהם נותנים אהבה לעולם.
כי לומרות שאהבתם היא בשבילם היא בעצם בשביל כל העולם.
כמו שחתונתם לא תהיה בשבילם אלא תהיה בשביל הוריהם,כדי שהם יוכלו לעשות הכל בשביל לרצות את עצמם.
ואז את רצה,שוב,ברחוב אבל הפעם נהנת מזה,כי לא אכפת לך שאת לא שמה לב ליופי,את מודעת לקיומו,ולומרות שזה לא מספיק אין לך זמן לזה.
כי ככה הפכנו להיות,חסרי זמן לכל.גם אם אתה בטלן שיושב כל היום בבית ומרים את התחת רק כדי לנגב את החרא שלך או בשביל לקנות איזה גרעינים או משהו.
פשוט אין רצון.נעלם כל היופי בעולם.
אם יש רצון הכל יבוא.
והנה את שוב מוותרת על דברים שתמיד היו חשובים לך בכלל אותו החוסר רצון וחבל.ולומרות שאת משכנעת את עצמך באמת ובתמים שאין לך זמן,את מוותרת,לומרות שאת עדיין מודעת לעניין שכן יש לך,ואם תרצי תצליחי.
ואז את מאבדת הכל.
את תחושת הזמן,את השמחה,את העצב,את המחשבות,את הרגשות,את הכוח וכמובן שגם את הרצון.
ואז את עוברת למצב של שלווה.אופוריה.
כן ככה את קוראת לה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
sexy little swine