"בסיפורי הילדים, הנסיכות מנשקות את הצפרדעים והם הופכים לנסיכים. בחיים האמיתיים, הנסיכות מנשקות את הנסיכים והם הופכים לצפרדעים".
חבר פעם אמר לי, שמה שהוא אוהב בי זו העובדה שלמרות שהכול חרא וכולם מצוברחים ועייפים אני יבוא עם חיוך על הפנים. בזמן האחרון זה לא הולך טוב [אולי זה הPMS שמדבר בשמי].
אני שונאת את זה שאני קמה בבוקר ליום חדש שהוא היום הישן. זה הופך להיות סרט נע סוג א'א'. שגרה מזדיינת.
פתאום אני תופסת את עצמי לא משקיעה בכלום, זה כאילו אין לי בשביל מה לקום בבוקר.
מה גם, שבזמן האחרון הכול מעצבן אותי וכולם נראים בעיניי פתאום נורא טיפשיים. אך אל חשש בדימיוני אני מככבת כטיפשה הראשית [קטע, אפילו בדימיונותיי אני המלכה].
בזמן האחרון אני מעדיפה לשקוע בספרים שלי כי זה נראה לי הרבה יותר רלוונטי מפיזיקה.
קראתי ספר על ילדה שהתמודדה עם התמכרות לאיטש. במקום להפחיד אותי, הרצון החזק הזה של הנרקומנים לפנות לסמים כדי להשתחרר ולשכוח את המציאות , הדבר ריתק אותי. ואני לא מדברת פה על חשיש שזה כמו לעשן דשא.
מצאתי את עצמי מפחדת מעצמי [הגיוני?].
בזמן האחרון כל דבר קטן מעצבן אותי; השיגרה, הקור המזדיין מסיביר, האנשים ואפילו עצם העובדה שאני צריכה ללכת לבושה.
בספר "הנסיך הקטן" מתארים את המבוגרים כאנשים חסרי דימיון שמרוכזים בעצמם ברמה מבחילה.
התחלתי לשים לב שהם באמת כאלו, לפחות חלקם. ביום רביעי אנחנו אמורים ללכת עם הכיתה לבית חולים מאיר למחלקת ילדים, ולהנאים את זמנם של המאושפזים. להביא מתנות, ממתקים ובלונים. בשביל הבלונים אין לנו כסף אז היינו אמורים לבקש תרומה.
התקשרתי לחנות אחת שאת שמה נגדיר כ"צעצועון- החנותברחובאוסטרובסקי,שעםאנימגלהשמישהוקנהשםמשהואנייזייןאותו",
וביקשתי שהם יעשו הנחה או יתרמו בלונים. התשובה הייתה אדישה ושלילית. כאילו לא אכפת להם מהמטרה.
עוד משהו שמעצבן אותי זה האנשים שבמקום מוח יש להם טושים בראש. ממתי כל מי שקורא הוא חנון [זוהי השכלה בסיסית].
נו באמת, הרי בקרב על המגניבות [XD] ברור שאני ינצח צוציק מטופש.
כמו שכריסטינה הייתה אומרת "חבוביי עם קריאה היא בזבוז זמן לטעמך, אז לעשות ביד זוהי תעסוקה מרכזית?"
אם מתישהו תשמעו על קובן אכילת יתר של פלסטלינה, אז תדעו שזאת אני. בעצם זו יכולה להיות גם ולריה. אבל הכול נשאר במשפחה.
"אולי אני הצפרדע" - על נהר הפיאדרה שם ישבתי גם בכיתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
oksan