חשבתי שאתה שונא את הבמה

אני בקושי מחזיקה את העיניים שלי פקוחות...אני לא עייפה או משהו כזה, פשוט קצת עצבנית בזמן האחרון

כל הזמן לחוצה...אולי אלה ההשלכות של העובדה שמכרתי את נשמתי לקפה והשתעבדתי לנרגילה. אז כדי להתגבר על זה, אני באמת הולכת לישון, מה שלא בסדר לעשות במצבי כי כשאני מתעוררת אני עייפה ועצבנית עוד יותר. ואיך פותרים את זה? כן. מכינים עוד קפה כדי להתגבר על העייפות ומחפשים למי יש נרגילה זמינה לאוירה, ובדרך מסננים כמה טלפונים לא רצויים כי אני כבר יודעת מה יהייה תוכן השיחה, וכבר יודעת שכשאני אנתק אני אתרגז עוד יותר.

אני ממש כמו הענק הירוק, רק בלי הירוק למרות שנראלי שנהרסה לי הבריאות כ"כ חזק שעוד שניה זה כבר ריקבון.

ועכשיו יש לי קצת פקק תנועה בכתיבה..אני לא מרוכזת והמוזה עזבה אותי לטובת אחר, כי אפילו על מדלן ויתרתי.

וכואב לי לדעת שהמוזה שלי כבר לא רוצה אותי. אבל זה בסדר כי אני יודעת שהיא תחזור ותתחנן שאקח אותה בחזרה. ולחינם, כי אני ארצה בה ולא משנה כמה רחוק היא הלכה ולמשך כמה זמן נעדרה. בלעדיה אין אני ואני לא רוצה לקום בבוקר. כי כדי לקום בבוקר לא צריך מוטיבציה, צריך מוזה ולא מזמן אמרו לי שיש לי נפש של אמן, אז אולי אני באמת נפש.

הרבה זמן שלא כתבתי את מה באמת עובר לי בראש, והרי בשביל זה יש לי בלוג. כי זה כבר נהייה קצת מסובך כל הזמן לפתוח קבצים נעולים על המחשב, ולקרוא דברים כבדים מידי אז עדיף לסנן ולשים פה בבלוג את מה שלא קשה לי להגיד וכבר קצת מפחיד לי לדבר כי התחלתי להתחמק מביקורת לא רצויה.

וסתם. כי קודם זה אף פעם לא הזיז לי.

אז הנה אני שוב, מוצאת את עצמי מתלבטת בין מקלדת לעט. מצד אחד-הכתיבה בעט עושה לי להתעייף וגם לפעמים, אחרי הרבה מידי זמן גם גבשושיות כאלה קשות באצבעות. מצד שני, המקלדת היתה חברתי הטובה ביותר עד לא מזמן, רק עייפה נורא את העיניים. כדי לקבל החלטה נכונה ומדוייקת הטלתי מטבע: פאלי-עט, עץ-מקלדת.

עץ.

אז כנראה שהעיניים שלי ימשיכו קצת ליפול והאישונים שלי כ"כ מורחבים מהאור הלבן הזה שכבר התחלתי להסתנוור מהחושך.

__________________________________________________________________________________________________

אמא שלי הביאה לי נעליים, ממש לא אופייניות לי. כי כל השלוכלנד שלי כשאני מסוגלת לצאת בנעלי קרוקס למסיבות בר מצווה של קרובי משפחה בניגוד לרצונה של אמא כבר עשו לה להתבייש. אז כן, קיבלתי נעלי פלטפורמה אדומות, יפות יפות כאלה, עם קשירה כמו של פוינט שוז "אז הנה, שגם תהני קצת כשאת שמה אותן ויזכירו לך נעלי בלט" ורק חייכתי אליה וניסיתי אותם.

והן באמת כ"כ יפות שמתחשק לי לצאת לדייט.

ואם כבר דייט, אז את הדייט האחרון סיימתי עם בטן מפוצצת ובחילה נוראית עד אור הבוקר והרי אמרנו שהעיניים מסתנוורות לי אפילו בחושך, שלא נדבר על אור הבוקר...ואז...כשהגיע הבוקר והתכופפתי לפלוט את כל מה שהצטבר לי שם, דפקתי את הראש באסלה קצת חזק מידי כי לא ראיתי ופספסתי, ועכשיו רק נפל לי האסימון שהכאב כל פעם שאני נוגעת בחלק הימני קצת מעל המצח זה לא מצירי לידה שיש לי במוח.

אבל אמרתי שלא נורא, שאין טעם לעשות מזה סיפור. כי באמת-אין טעם, וחבל על כל הדברים שאכלתי. אז לא אמרתי על זה לאמא ורק ניקיתי הכל הכל בשקט ציחצחתי שיניים עד שראיתי השתקפות גם בחלק האחורי של הלסת והלכתי לביה"ס מחוייכת, כי לא כל יום יש לי הזדמנות לשיניים כאלה מבריקות ועוד כזאת בטן שטוחה.

ואז עצרתי את עצמי מלחשוב על זה ואמרתי שלא שווה להקיא כל פעם שקצת רע על המצפון, אז מה אם אני אראה קצת יותר גדולה מהילה בשיעורים של בת דור. זה לא חכמה לעמוד לידה בכלל.

ומה אכפת לי שאלכסנדר משאיר לי כבר סימנים כחולים בכל פעם שהוא אומר לי להכניס את הבטן פנימה..?

טוב לי עם עדנה, היא לא כזאת נוראית, לכולם יש קפלים כשהם יושבים ולכולם יש צדדים כאלה..כי הם בצדדים.

והתחת שלי לא כזה גדול כמו שאמא אומרת כי זה רק מטאפורי "כמה את יושבת על המחשב, כבר תפח לך התחת".

והציצים שלי אמורים להיות ציצים ולא שני צימוקים, אז הרשיתי לעצמי לאכול קצת חומוס היום.

התחלתי להירדם הרבה עם אביתר בנאי ברקע. אני מאוד אוהבת את הליריקה שלו ויש מקום גם לחיבור.

אמא שלי לא הכי אוהבת את הרעיון כי היא חושבת שבגללו אני מתעוררת קצת עצובה ואז היא גם באה אליי בבוקר ללטף את הראש ולשאול שאלות, ואני רק אומרת לה לא לדאוג כי זה אביתר, והוא לא יולי.

היא גם אומרת שמה שנשאר לי מהמוח צריך קצת לנוח, כי גם בזמן שישנים האזניים עדיין שומעות. אולי לא מקשיבות, אבל שומעות וזה טיפה מעמיס על מערכת העצבים. בחלק הזה של ההרצאה אני תמיד נרדמת, כי האזניים אולי שומעות, אבל כבר לא כ"כ מקשיבות.

בגלל זה אני מגיעה לשיעורי בלט קצת עייפה ואני כבר לא מדברת הרבה, וכבר בכלל לא כ"כ תוססת ואין לי תשובה לכל דבר אז אני פשוט שותקת, ואז גלי שואלת אותי למה אני ככה ואני רק אומרת: "עייפה" ואז היא מבקשת לבוא עייפה לשיעורים כי ככה אני עובדת יותר נקי, אבל זה בא על חשבון הראייה שלי כי כשהיא פונה אליי אני תמיד מסתובבת אחורה.

אז כן לאחרונה אני קצת מעופפת ויוצא לי לשכוח כל מיני דברים שקבעתי ואני קובעת על זה עוד ואז מתפזרת, וזה לא טוב בכלל כי יש לי הרגשה שאני עסוקה בהרבה מידי דברים כשאני בעצם לא עושה כלום.

ויש לי יומן, אבל אני לא באמת כותבת את הפגישות שלי, זה סתם לקישוטים.

אני יודעת שהפתרון זה קצת להירגע ולקחת דקה כדי לנשום, אבל אני נושמת לפחות 3 שעות ביום, כי בת דור זה החמצן שלי. לאכול אני יכולה, למרות שקצת קשה לי. אני ידועה בתור אכלנית, אבל מרוב שאני שוכחת כבר לפעמים מתכווצת לי הבטן כשאני אוכלת יוגורט.

וגיליתי שיש הרבה טעמים שעוד לא ניסיתי...אתמול אכלתי אחד בטעם קפוצ'ינו וקצת מצער לגלות שבהתחלה זה נסבל אבל כשמגיעים לתחתית מצטערים על זה שלא בחרנו את האוכמניות, כי לא רק שהטעם שלהם הרבה יותר טוב, גם הצבע יותר יפה. ויותר נעים לאכול אותו..

ובכלל, אני מרגישה רע עם עצמי כל פעם שאני אוכלת. קצת. וזה לא בסדר מצידי, כי בסוף זה רק יפגע לי בבריאות, והרי אני צריכה את הגוף שלי...

כי עם כמה צרות שהוא לא עושה לי, הגוף שלי הוא הכלי שלי בדיוק כמו שלרופאי שיניים יש מראות.

יול.