רק אני מדברת. אם יש משהו שלא הבנתם, תרימו אצבע בסוף הפוסט ואני אענה על השאלות שלכם. אני אסביר גם אלף פעם אם צריך אבל אם אני אראה שאתם לא מקשיבים, ולא משתדלים, אני אמשיך הלאה ואתם תפספסו, כי אני את החומר הזה אני כבר עברתי.
אז ככה,
אני בספק אם למולקולות החמצן יש מקום להידחף בין כל הרעלים שיש פה באויר. וגם כשאנשים יושבים על צמרת העץ הכי גבוה, לא יעזור להם- כי הרי הלחץ החלקי של החמצן ככל שעולים קטן. ולזה קוראים יחס הפוך. אני יכולה לספר לכם שכששוקעים וטובעים, הרבה לא נותנים לעצמם את ההזדמנות לעלות ולקחת אויר כי נסתמות האוזניים בדרך למעלה וגם יש קצת לחץ על הראש, כי כבר נמצאים מתחת לקו פני הים, ושם הלחץ החלקי הזה ממש חזק, והריאות עצלניות מידי מכדי לנשום. מאבדים שליטה על הגוף ומתחילות תנועות לא רצוניות הנקראות רפלקסים, הפה נפתח וכל המים נכנסים פנימה ואין התנגדות. מה שהם עושים אחרי שהם כבר נכנסים פנימה זה לעלות דרך התעלה של האף לתוך התעלות של העיניים שהרי יש ביניהם חיבור, ובגלל זה יוצאות לי הדמעות. כלומר, לכם.
כי זה לא חכם להטביע את עצמכם, תלמידים, בתוך ים של רחמים עצמיים.
זתומרת, כל אחד ואחד מכם מחזיק משהו עצוב בפנים, שמידי פעם גורם להתפרצויות ופעמים רבות גם לשיטפון. הפתרון שחשבו עליו עד עכשיו הוא לבנות סכר, שיוכל להחזיק את המים האלה, שכבר קראנו להם בשם-"דמעות", בתעלות. אבל מנסיון אישי, אני יכולה לספר לכם שיש לזה, לסכר הזה, גם תופעות לוואי-
ברגע שכבר לא יודעים איך לשחרר אותו, ומאבדים עליו שליטה. ה"דמעות" האלה מצטברות המון זמן ופשוט עומדות. אם יעמדו יותר מידי זמן, אולי יהפכו לרעילות, וכבר לא יהיו מלוחות אלא חמוצות. לא ישארו צלולות, אלא עכורות.
מה שמביא אותי להתחלה-
כשיתאדו אותם מים עומדים, מצב הצבירה הגזי שלהם יקשה על מולקולות החמצן להשתלב באויר- ואתם תיחנקו.
הרבה אנשים שזהותם לא חשובה לנו כרגע, עובדים על פתרון אחר, טוב יותר. שיפחית את הסכנה שבתופעת הלוואי וינקה את האויר שדרוש לנו לנשימה.
שמעתי. אני מיד משחררת אתכם...
רק קחו לכם שיעורי בית לסופשבוע-
אם קורה ויוצאות לכם "דמעות" כבדות, תקפיאו אותם- תכינו מהם שרשרת פנינים.
שבת שלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
