בעוד משהו כמו 9 שעות..טוב, קצת פחות.. יש לי מבחן בספרות ואני מתלבטת אם זה לא מאוחר מידי כדי להתחיל ללמוד. מצד אחד, יש לי את כל הסיכומים באינטרנט ולא יזיק לי לקרוא קצת כי עבר הרבה זמן מאז שהחזקתי ספר ביד אבל מצד שני כואבות לי העיניים ואני מתה ללכת לישון, או לפחות לחפש איזה תירוץ כדי להתעלם מהמבחן.
בכל מקרה, ממש מתחשק לי לקצץ את השיער. למרות ההבטחה שלי לאמא, שרוצה שיהייה לי שיער ארוך מבריק ויפה כדי שתוכל לקלוע לי צמות כשאני הולכת לגן. סליחה, לביה"ס. וכל מסעות השכנועים שלי לא מועילים לי. כנראה שהתירוץ "השיער שלי לא אורך אלא מתרחב" לא עובד עליה.
שלא לדבר על: "שיער קצר חוסך במים ושמפו ואז לא צריך לשלם הרבה ארנונה". מסתבר שכשזה מגיע לשיער, אמא שלי מוכנה להפסיק לחסוך.
היא אפילו לא תומכת בטיפוח הפוני שלי. היא רוצה שאני אפסיק לקצר אותו ואומרת שזה סוגר לי חצי פנים. (שפה, אגב, אני לא רואה שום בעייה).
אמרתי לה עד כאן. על הפוני אני לא מוכנה לוותר. הגענו לפשרה. פוני בעד שיער ארוך. (ג'יזס הלוואי עלינו צרות כאלה).
ואז מגיע הסיבוך בסיפור-אמונות טפלות.
סבתא אומרת שמי שגוזר לעצמו את השיער, מוריד לעצמו מרמת האייקיו. אז התחננתי לאמא שלי שתגזור לי את הפוני והיא מצידה, נתנה לי מספריים ואמרה לי שאני יכולה להסתדר בעצמי. אז הסתדרתי בעצמי. ועכשיו אני צריכה ללמוד להסתדר עם רמת אייקיו ששואפת ל-140 (ואני מדברת במושגים של ערך מוחלט).
כן כן, חברים, עכשיו אתם מבינים ממה נובעת ההדרדרות שלי בלימודים. אני נלחמת כדי להשאיר אותו, והוא מצידו שם על זה זין. ממש כמו חיים בסימביוזה בצורת אמנסליזם (=יחסי שיתוף שבהם מין אחד נפגע והשני לפעמים מפיק תועלת), אגב ביולוגיה, גם פה נכשלתי. מה שמחזק את טענתי לגבי הפוני היקר שלי, שהרי ביולוגיה אמור להיות הצד החזק אצלי.
השיא בסיפור בא לידי ביטוי כשמוטיב האמא לא מפסיק לחזור על עצמו בכך שהוא מזכיר לי שהוא תמיד צודק ושאני צריכה להניח לפוני לנפשו.
אם כך, הבעייה בסיפור אינה סגורה ולכן הסיום הוא סיום פתוח.
דמדומי ערב וקור כלבים בחדר וזה ממש לא מבטא את היגון ששרוי בי.
מה עושים עם הפוני?
יול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
