חשבתי שאתה שונא את הבמה

הוא: "וואי! ראית את האוטו הזה??"

אני: "כן, יפה"

הוא: "מאיזה סוג הוא היה?"

אני: "סוג אהה..מכונית"

הוא: "את יכולה להיות יותר ספציפית?"

אני: "מכונית אפורה עם גלגלים"

הוא: "לא!! התכוונתי של איזה חברה!!!"

אני: "אהה- אוטו"

הוא: "יופי, יול".

ועכשיו, לעניינינו.

אני עייפה עד מוות, אני מרגישה שהורידים שלי מלאים עופרת. הראש שלי עומד להתפוצץ כמו כליה של חולה סכרת, והגרוע מכל- אני עדיין שחורה.

אני זבוב, כי בזמן שהחצי רוקד, אני בוהה בטניה מפלרטטת עם הפסנתר. את הרגל אני בכלל לא זוכרת איך להזיז, שלא לדבר על להרים. אני כבדה ומגושמת. וכשכבר אומרים לי :"יולי, רזית!" אני מייד עונה :"לא מותק, הזית". כי עם כמות הסופגניות שאכלתי ביומיים האחרונים, אפשר למלא בריכה שלמה של הקאנטרי (טוב, של הקטנטנים..אבל בכל זאת). ובכלל מה הקטע של הסופגניות האלה? אני חושבת שהן היו יעילות יותר אם בריבה היו מוסיפים קצת וודקה. ככה, בשביל הטעם. וגם כדי שאנחנו, הרוסים נוכל לשלב את זה עם האוכל של הנובי גוד ואז לא להתלבט יותר מידי.

סליחה, סטיתי מהנושא.

אני אוהבת לרקוד. בעצם.. לא זוכרת. אבל אני לא יכולה בלי לרקוד. אז נכון, לפעמים אני לא יודעת איך לרקוד כמו שאני לא יודעת איך עושים מתמטיקה (על מי אני עובדת, אני לעולם לא יודעת איך עושים מתמטיקה) אבל בשביל כישרון לא צריך ידע. בטח שלא! צריך אובר סטרצ' ורצון להשקיע. והרצון שלי להשקיע שואף לרצון של ירוחם להתאכלס. שלא נדבר על האובר סטרץ' ששואף לגמישות של נמלה.

במחשבה שלישית, אני שונאת לרקוד.

היום המחנכת לימדה אותי שסבלנות היא תכונה חשובה. ושיש לזכור שלכל דבר יש התחלה, אמצע וסוף כמובן. ואני מייד חשבתי על קריירת הנשימה שלי, כי חוץ מזה אין לי כלום. ואם לא בת דור, אז בכלל אני נשארת חסרת כל- חסרת חיים, חסרת חברים, חסרת השכלה, חסרת כיוון, חסרת תעודת בגרות, חסרת מכונית רישיון כלב בעל ושלושה ילדים חופרים.( "מי ייקח אותך עם כאלה ציונים?!". סבתא סבתא, למה יש לך פה גדול כל כך? תסתמי כבר!) והנורא מכל- חסרת סבלנות. אין לי לא התחלה, כי ההתחלה שלי היתה בת דור, אין לי לא אמצע, כי גם האמצע שלי כרגע זה בת דור, וכמובן, איך לא..אין לי גם סוף- כי אם אין בת דור לי מי לי?

אני יכולה להגיד בבטחון מלא שהעתיד היחיד שמחכה לי זה עציצנות. כן כן. אני טובה בלהיות עציץ. בזמן שמרק הגדול יישב במשרד שלו וימציא נוסחאות חדשות בשביל המורה למתמטיקה, אני אקשט לו את הפינה וכל מי שייכנס יגיד :"יואו מרק...איזה...עציץ חמוד יש לך!" ואז הוא בטח ישכח להשקות אותי..או שיזכור, וישקה אותי...בוודקה. ואז אני אנבול ואנשים ייכנסו ויגידו "מרק, פיזיקאי מטומטם, אם היית לומד ביולוגיה היית מבחין בעובדה שהעציץ שלך מת" והוא יענה :"הוא לא מת...הוא...ישן".

ואני אהייה חולה ויהייה לי האנגאובר מטורף ומרק לא ייתייחס אליי ולא יטפל בי כי אני ירוקה תמיד, ועכשיו עם הבחילות..מי שם לב בכלל?!. אני אלך לעולמי בשקט, ומרק יחליף אותי בעציץ אחר ואף אחד לא יזכור את החותם שהשארתי לו על הריצפה. כי בטח המנקה שלו (לא אני, כי גם לנקות אני לא יודעת...איזה מן אישה אני!?) תטאטא את העלים שלי החוצה. בת זונה. מרק, אל תעסיק מנקה.

העודף בטריגליצרידים והמחסור בליקופן במערכת הדם שלי גורמת לי לאכול טוסטים עם קטשופ. בלי גבינה. בלי לחם. רק קטשופ, וכשיש לי מזל ויש לחמניות מחיטה מלאה במקרר (כי הרופא אומר שזה בריא ושכדאי לעבור לזה ואמא מקשיבה) אני מחממת לי אחת ואז היא נופלת לי מהיד ונשברת. ממש כמו שקרה לי היום בביה"ס. כמו אצל אסי וגורי..אני באמת ניסרתי לעצמי סנדוויץ' היום בבוקר, והוא באמת נפל ונשבר.( אני לא יודעת אם אמא שלי מנסה להרעיל אותי כי התעודה שלי לא מצאה חן בעיניה או שזאת אחותי שמנסה לחנוק אותי כי אכלתי לה את פריכיות האורז.) המון אלמנטים של עוני. שמתי לב שאני כ"כ עניה שאני נאלצת לחסוך בזמן אויר בריאות (שלא לדבר על הטלפון). או לפחות לוותר על ספר אזרחות. ואני כ"כ אוהבת את המורה..כלומר, המקצוע.

יש לי נעלי בלט שתלויות על הקיר. רמז לסיום הקריירה? I think so!

עד הפעם הבאה,

יול כ"כ ממורמרת שלא בא לה להתחיל לקרוא את הספר השלישי שלה השבוע.

ממש פרידמנית.

 נ.ב- הדלקתי נרות חנוכה ונכוויתי. בגלל טראומת השעווה שלי החל מהיום, אני לא עושה רגליים יותר בחיים וימות העולם. באשר לערב סטודיו- תיאלצו לפטר אותי לגמריי.