חשבתי שאתה שונא את הבמה

למרות שהכרית הפנויה ליד הראש של ענבי נראית נוחה ומזמינה, נכנסתי ללילה לבן עם עצמי.

ניצלתי את הסדר החדש (החדר שלה באמת עבר שואה) פה, שמתי את הרגליים על השולחן, ואחרי שעישנתי יותר ריאות מנרגילה, החלטתי שאין דרך אחרת לעייף את עצמי מלבד פריקה קצרה של כמה מהדברים שקצת יושבים עליי בזמן האחרון...זה מתיש, באמת.

אבל קצת מתה לי הסבלנות. להכל...אני לא מסוגלת לסבול נוכחות של בנאדם שמדבר אליי יותר מ5 דקות מרדיוס של כמה מטרים...שלא לדבר על לכתוב להם כי האצבעות שלי כבדות מעייפות ועודף שניצלונים...

אז בבקשה, אל תשאלו..רק תעזרו לי בדילמה שבפוסט הקודם.