חשבתי שאתה שונא את הבמה

הוא: "וואי! ראית את האוטו הזה??"

אני: "כן, יפה"

הוא: "מאיזה סוג הוא היה?"

אני: "סוג אהה..מכונית"

הוא: "את יכולה להיות יותר ספציפית?"

אני: "מכונית אפורה עם גלגלים"

הוא: "לא!! התכוונתי של איזה חברה!!!"

אני: "אהה- אוטו"

הוא: "יופי, יול".

ועכשיו, לעניינינו.

אני עייפה עד מוות, אני מרגישה שהורידים שלי מלאים עופרת. הראש שלי עומד להתפוצץ כמו כליה של חולה סכרת, והגרוע מכל- אני עדיין שחורה.

אני זבוב, כי בזמן שהחצי רוקד, אני בוהה בטניה מפלרטטת עם הפסנתר. את הרגל אני בכלל לא זוכרת איך להזיז, שלא לדבר על להרים. אני כבדה ומגושמת. וכשכבר אומרים לי :"יולי, רזית!" אני מייד עונה :"לא מותק, הזית". כי עם כמות הסופגניות שאכלתי ביומיים האחרונים, אפשר למלא בריכה שלמה של הקאנטרי (טוב, של הקטנטנים..אבל בכל זאת). ובכלל מה הקטע של הסופגניות האלה? אני חושבת שהן היו יעילות יותר אם בריבה היו מוסיפים קצת וודקה. ככה, בשביל הטעם. וגם כדי שאנחנו, הרוסים נוכל לשלב את זה עם האוכל של הנובי גוד ואז לא להתלבט יותר מידי.

סליחה, סטיתי מהנושא.

אני אוהבת לרקוד. בעצם.. לא זוכרת. אבל אני לא יכולה בלי לרקוד. אז נכון, לפעמים אני לא יודעת איך לרקוד כמו שאני לא יודעת איך עושים מתמטיקה (על מי אני עובדת, אני לעולם לא יודעת איך עושים מתמטיקה) אבל בשביל כישרון לא צריך ידע. בטח שלא! צריך אובר סטרצ' ורצון להשקיע. והרצון שלי להשקיע שואף לרצון של ירוחם להתאכלס. שלא נדבר על האובר סטרץ' ששואף לגמישות של נמלה.

במחשבה שלישית, אני שונאת לרקוד.

היום המחנכת לימדה אותי שסבלנות היא תכונה חשובה. ושיש לזכור שלכל דבר יש התחלה, אמצע וסוף כמובן. ואני מייד חשבתי על קריירת הנשימה שלי, כי חוץ מזה אין לי כלום. ואם לא בת דור, אז בכלל אני נשארת חסרת כל- חסרת חיים, חסרת חברים, חסרת השכלה, חסרת כיוון, חסרת תעודת בגרות, חסרת מכונית רישיון כלב בעל ושלושה ילדים חופרים.( "מי ייקח אותך עם כאלה ציונים?!". סבתא סבתא, למה יש לך פה גדול כל כך? תסתמי כבר!) והנורא מכל- חסרת סבלנות. אין לי לא התחלה, כי ההתחלה שלי היתה בת דור, אין לי לא אמצע, כי גם האמצע שלי כרגע זה בת דור, וכמובן, איך לא..אין לי גם סוף- כי אם אין בת דור לי מי לי?

אני יכולה להגיד בבטחון מלא שהעתיד היחיד שמחכה לי זה עציצנות. כן כן. אני טובה בלהיות עציץ. בזמן שמרק הגדול יישב במשרד שלו וימציא נוסחאות חדשות בשביל המורה למתמטיקה, אני אקשט לו את הפינה וכל מי שייכנס יגיד :"יואו מרק...איזה...עציץ חמוד יש לך!" ואז הוא בטח ישכח להשקות אותי..או שיזכור, וישקה אותי...בוודקה. ואז אני אנבול ואנשים ייכנסו ויגידו "מרק, פיזיקאי מטומטם, אם היית לומד ביולוגיה היית מבחין בעובדה שהעציץ שלך מת" והוא יענה :"הוא לא מת...הוא...ישן".

ואני אהייה חולה ויהייה לי האנגאובר מטורף ומרק לא ייתייחס אליי ולא יטפל בי כי אני ירוקה תמיד, ועכשיו עם הבחילות..מי שם לב בכלל?!. אני אלך לעולמי בשקט, ומרק יחליף אותי בעציץ אחר ואף אחד לא יזכור את החותם שהשארתי לו על הריצפה. כי בטח המנקה שלו (לא אני, כי גם לנקות אני לא יודעת...איזה מן אישה אני!?) תטאטא את העלים שלי החוצה. בת זונה. מרק, אל תעסיק מנקה.

העודף בטריגליצרידים והמחסור בליקופן במערכת הדם שלי גורמת לי לאכול טוסטים עם קטשופ. בלי גבינה. בלי לחם. רק קטשופ, וכשיש לי מזל ויש לחמניות מחיטה מלאה במקרר (כי הרופא אומר שזה בריא ושכדאי לעבור לזה ואמא מקשיבה) אני מחממת לי אחת ואז היא נופלת לי מהיד ונשברת. ממש כמו שקרה לי היום בביה"ס. כמו אצל אסי וגורי..אני באמת ניסרתי לעצמי סנדוויץ' היום בבוקר, והוא באמת נפל ונשבר.( אני לא יודעת אם אמא שלי מנסה להרעיל אותי כי התעודה שלי לא מצאה חן בעיניה או שזאת אחותי שמנסה לחנוק אותי כי אכלתי לה את פריכיות האורז.) המון אלמנטים של עוני. שמתי לב שאני כ"כ עניה שאני נאלצת לחסוך בזמן אויר בריאות (שלא לדבר על הטלפון). או לפחות לוותר על ספר אזרחות. ואני כ"כ אוהבת את המורה..כלומר, המקצוע.

יש לי נעלי בלט שתלויות על הקיר. רמז לסיום הקריירה? I think so!

עד הפעם הבאה,

יול כ"כ ממורמרת שלא בא לה להתחיל לקרוא את הספר השלישי שלה השבוע.

ממש פרידמנית.

 נ.ב- הדלקתי נרות חנוכה ונכוויתי. בגלל טראומת השעווה שלי החל מהיום, אני לא עושה רגליים יותר בחיים וימות העולם. באשר לערב סטודיו- תיאלצו לפטר אותי לגמריי.

איך הגעתי למצב הזה?

ובכן, הכל התחיל מהפריית הביצית של אמא שלי שכמובן, כל קשר של תהליך זה למציאות הינו מקרי לחלוטין.

לא יול, טיפשה. את נכנסת להסבר של מצב אחר..האא..

הסבתא הקומוניסטית אמרה שפעם נהגתי לקבל 5 בכל המבחנים שלי (5=100 לפי ספירה רוסית) אחרי שראתה את התעודה הלא מרשימה בעליל שהצגתי לה היום אחרי שחזרתי מהמוסד הזה יימח שמו. בתגובה, הרגעתי אותה ואמרתי לה שלא נורא...אני עדיין מקבלת 5 בכל המבחנים שלי, היא נרגעה ואני חשבתי לעצמי ש-יופי, מה שסבתא לא יודעת לא יוציא אותי מהצוואה שלה..ואפילו לא הייתי צריכה לשקר!

בכל אופן, הכותרת זה תיאור מדוייק של הראש הכבד שלי. הראש או הכבד, יול תחליטי! הראש הראש, הרי אני לא שייכת למשפחת אצולה בריטית איפה שהדם שלהם כחול, לכן הכבד שלי לא יכול להיות כחול. המחשבות לעומתו...טוב כן, זה נמצא בראש..תמשיכי.

אני לא מדברת על מחשבות ונמאס לי לנהל איתך דיאלוגים, אז תתחפפי מפה, שדה.

אני מדברת על המכות שלי שקיבלתי. פיזית, כן כן. קיבלתי זתומרת, עוד אקבל. אני מבטיחה. אחרי שאמא תראה את התעודה המדוברת, שהממוצע לא עולה בה על ה-70. בחיי שמעולם לא "זכיתי" לראות תעודה כזאת ולרדת מה-90. אני בספק אם אצליח למצוא תירוץ מטומטם שכזה גם לאמא, היא הרי יותר בעניינים וכבר יודעת ש30 זה לא ציון מזהיר שכולל בתוכו המון בונוסים. ומסתובב? כן. מסתובב. אני מדברת עם עצמי כל היום, ממש כמו פרה משוגעת, וכשאני כבר מגיעה לבת דור וזוכה לקבלת פנים חמה מצד הילה ונעמה שגונבות לי את הסופ"שים, אני נוחתת על המזרן ומתלבטת אם לקיים את הנדר שנדרתי להילה בחופש ולהתחיל להתחמם, או שמא להיכנע לצד העצלן והשמנמן שלי ולהירדם.

מצאתי את הפתרון המושלם, התחלתי לשטוף כלים עם פרי. לא! לא כלים! אלסנדרה פרי זתומרת, לא חשוב. תגגלו אותה או משהו.

אוקיי. התבלבלתי, עכשיו הכל מהתחלה:

קיבלתי תעודה, בחיים שלי לא תקפה אותי בחילה נוראית מזו, סיימתי לקרוא ספר תוך כמה שעות, החזרתי לי את כבודי בביולוגיה, קיבלתי זימונים למיוני הדרכת יח"ש, ו..אמ...אה כן, גם הקדימו לי את תאריך הגיוס ביום. איזה יופי, עכשיו אני לא אצטרך לחכות עד עידן הקרח הבא ולהתגייס, אלא להספיק להגיע לבית החייל יום לפני שמתחילים להתרוצץ פה סנאים שהדבר היחיד שמקנה להם תשומת לב הוא בלוט. אגב בלוטים, אני אלרגית.

וגם לבדיל אני אלרגית, מה שמסביר את הסימן דמוי ההיקי שיש לי על הצוואר. אנשים יקרים, אני לא דוגלת בהיקים אז תפסיקו לשאול אותי עם איזה ערפד התמזמזתי שהשאיר לי כזה סימן ועוד מגרד..ולפעמים גם טיפה מדמם..וואו...אוכלוסייה שלמה של נשים קטנות במחזור מתפתחת לי על הצוואר, ממש מתחת לאף שלי. או הסנטר במקרה הזה. סנטרים, ליתר דיוק. אל תתערבי!

השתגעתי קצת. התפצלתי, הרבה. יש יולי אחת שהיא היפראקטיבית נורא וכל הזמן מחפשת איפה להוציא את האנרגיות שלה ואיפה למצוא עוד מישהו שתוכל להתגרות בו, ויש את היולי שרוצה לשבת בבית מתחת לשמיכה ולסיים לקרוא את ערימת הספרים הנהדרת שיש פה על השולחן וגם לשבת בשולחן ולפתור את כל התרגילים שנפלו עליה פתאום במתמטיקה, ואפילו להתחיל לשנן קצת את החומר באזרחות. ואז יש את היולי השניה שמתפרצת ואומרת לא! יש בת דור! ואם כבר ללמוד, אז לאזרחות כדי להרשים את המורה (אתם לא מבינים בכלל כמה הוא יפה. אז מה אם הוא שייך לפרה הסטוריה). אתם יודעים כמה קשה זה לווסת את שתי אלה? ממש כמו איד וסופר-אגו. רק שאצלי זה יול וסופר-מאדר-ראשה שיושבת על העורק וחוסמת את זרימת הדם למוח. מה שמציג סיבה נוספת להיותו כחול. אחותי צועקת עליי כי אני לא מוצאת לי בחור רציני שיסדר אותי, ומי יודע אולי גם אוהב אותו קצת. ואני צחקתי ואמרתי שאני אמצא אחד כזה ביום שבו אפולו בכבודו ובעצמו יירד מהר האולימפוס וירקוד איתי דואט. (זה בסדר, ה', אני אסתפק גם בברישניקוב. רק תעשה עם זה משהו..למשל, תביא לי אחד בקריסמס. שלח אותו עם סנטה).

ואם כבר קריסמס, אז סילבסטר. בשנה שעברה מזה 16 שנים רבות מצאתי את עצמי מנושקת בחצות. מה שמנע ממני להפוך לדלעת והשאיר את כל הפוטנציאל הטמון בי לכוד בתוך גוף של כוסית מטומטמת בת 17 שחושבת שלשטוף רצפות בימי שישי חשוב יותר מלשקוד על מתמטיקה. אני מעדיפה להישאר דלעת השנה, תודה. לכן פתקים בדואר כגון: "אני אוהב אותך, רוצה להיות חברה שלי כן/לא/תעקיפי?" לא יתקבלו בברכה ואף יישרפו ושמו של החתום מטה יימצא ברשימת השמות המוצגת בטקסי זיכרון בבית הספר שלו תחת הכותרת ז"ל. באשר לאלה שישלחו פרחים וכרטיס ברכה, יועלו על מוקד ויושמדו כליל, ואלה שישלחו שוקולדים...טוב את השוקולדים אני אשאיר לעצמי, אבל הבחור מות יומת ואפילו יש לי חותמת של "הלו!? קיטי???" שתשמש לי כחותמת טבעת המלך. וגם אל תנסו לשדך לי את הבן היהודי של השכנה, ואת בנימין-הילד האבוד של דודה רחל. כולירות.

בנוסף, אני רוצה להתגאות ולהגיד שהתחלתי בתהליכי גמילה מהספטום, נילס, שלי כי מה לעשות, קצת נמאס לי מהפחד להצטנן. אז בתור התחלה אני מחביאה אותו בשיעורי תנ"ך כי לא נעים לי מאלוהים, ואני מחביאה אותו קבוע בשיעורי מתמטיקה כי לא נעים לי גם מהשטן. פעם אחת אפילו החלטתי שהאף שלי התעייף להיות מוקד משיכה למגנטים שעל המקרר האהוב של אמא והורדתי גם את הנזם, מה שסתם לי מיד את החור וכשניסיתי לבעול אותו מחדש, דיממתי. מהאף כמובן. אז הוחלט נחיר אחד שהנזם נשאר ויהי מה.

בקשר לדילמת הפוני, אני משאירה אותו, רק לטובת הכלל האנונימי שבינינו, וגם כי לינוי אמרה, וחוץ מזה הפוני מקנה לי את מראה החמידות שלי, וגם כבר נגמר האח הגדול ככה שכל ההשוואות לשיפרה למיניהן ייפסקו.

עכשיו, אחרי שטעמתם ממנת הקיטורים שלי להפעם (בדגש על ה-הפעם) נעבור מייד למנת השף- לשם מה התכנסתי כאן היום בעצם?

אה...הראש שלי העגול הכחול והמסתובב. אני לא בטוחה אם אני זוכרת...

לא משנה, עד כאן ואולי אני אוסיף בעריכה אם אזכר.

לילה טוב-

יול, שכבר הפכה למספר מרוקב. כן, מהמילה ריקבון.

בעוד משהו כמו 9 שעות..טוב, קצת פחות.. יש לי מבחן בספרות ואני מתלבטת אם זה לא מאוחר מידי כדי להתחיל ללמוד. מצד אחד, יש לי את כל הסיכומים באינטרנט ולא יזיק לי לקרוא קצת כי עבר הרבה זמן מאז שהחזקתי ספר ביד אבל מצד שני כואבות לי העיניים ואני מתה ללכת לישון, או לפחות לחפש איזה תירוץ כדי להתעלם מהמבחן.

בכל מקרה, ממש מתחשק לי לקצץ את השיער. למרות ההבטחה שלי לאמא, שרוצה שיהייה לי שיער ארוך מבריק ויפה כדי שתוכל לקלוע לי צמות כשאני הולכת לגן. סליחה, לביה"ס. וכל מסעות השכנועים שלי לא מועילים לי. כנראה שהתירוץ "השיער שלי לא אורך אלא מתרחב" לא עובד עליה.

שלא לדבר על: "שיער קצר חוסך במים ושמפו ואז לא צריך לשלם הרבה ארנונה". מסתבר שכשזה מגיע לשיער, אמא שלי מוכנה להפסיק לחסוך.

היא אפילו לא תומכת בטיפוח הפוני שלי. היא רוצה שאני אפסיק לקצר אותו ואומרת שזה סוגר לי חצי פנים. (שפה, אגב, אני לא רואה שום בעייה).

אמרתי לה עד כאן. על הפוני אני לא מוכנה לוותר. הגענו לפשרה. פוני בעד שיער ארוך. (ג'יזס הלוואי עלינו צרות כאלה).

ואז מגיע הסיבוך בסיפור-אמונות טפלות.

סבתא אומרת שמי שגוזר לעצמו את השיער, מוריד לעצמו מרמת האייקיו. אז התחננתי לאמא שלי שתגזור לי את הפוני והיא מצידה, נתנה לי מספריים ואמרה לי שאני יכולה להסתדר בעצמי. אז הסתדרתי בעצמי. ועכשיו אני צריכה ללמוד להסתדר עם רמת אייקיו ששואפת ל-140 (ואני מדברת במושגים של ערך מוחלט).

כן כן, חברים, עכשיו אתם מבינים ממה נובעת ההדרדרות שלי בלימודים. אני נלחמת כדי להשאיר אותו, והוא מצידו שם על זה זין. ממש כמו חיים בסימביוזה בצורת אמנסליזם (=יחסי שיתוף שבהם מין אחד נפגע והשני לפעמים מפיק תועלת), אגב ביולוגיה, גם פה נכשלתי. מה שמחזק את טענתי לגבי הפוני היקר שלי, שהרי ביולוגיה אמור להיות הצד החזק אצלי.

השיא בסיפור בא לידי ביטוי כשמוטיב האמא לא מפסיק לחזור על עצמו בכך שהוא מזכיר לי שהוא תמיד צודק ושאני צריכה להניח לפוני לנפשו.

אם כך, הבעייה בסיפור אינה סגורה ולכן הסיום הוא סיום פתוח.

דמדומי ערב וקור כלבים בחדר וזה ממש לא מבטא את היגון ששרוי בי.

מה עושים עם הפוני?

יול.