אחרי תהילה של שבוע, זה נגמר. עייפה, מרוצה, אבל לא מסופקת. אני רוצה עוד. עוד במה, עוד קלעים, עוד תפאורה, עוד הודיל, עוד כנר על הגג, עוד אייל, עוד גילה, עוד רוסים.
נהניתי מכל רגע.
עזבתי את הבית. התחלתי לעבוד. ככל הנראה ביום רביעי אבוא להפרד עם עוגת גזר. כמו שאלכסנדר אוהב.
היה שלום, סטודיו.
לפני בערך שעה וחצי התחיל היום האחרון של פברואר מה שאומר שנגמר החורף. מה שאומר שהשמש תתחיל להציץ לי מהחלון כשאני מתלבשת. וגם כשאני מתפשטת (מה שקורה לעיתים תכופות יותר). זה כמובן יחסוך הרבה חשמל..אני אפסיק להפעיל את המפזר חום המטומטם הזה והאור ידלק מאוחר יותר ויכבה מוקדם יותר. אני יודעת, אני מגיעה למסקנות מטומטמות עכשיו, אבל לפי חשבון החשמל האחרון שקיבלו דיירי ויצמן 4 בב"ש, הם הגורם העיקרי לבעיית המים בעולם. אני לא יודעת איך זה קשור אבל רצו לי הרבה אסוציאציות בראש ולא היה לי כח לעקוב. כמו שקורה לי במבחנים במתמטיקה וביולוגיה. אני עדיין שחורה.
הגרוטאה היקרה שלי, AKA מחשב, החליטה לחטוף שפעת וכרגע אני מפעילה אותה על מצב בטוח. מה שאומר שאין מוסיקה, אין סרטוני וידאו, אין תמונות, ואין סוליטייר. במיוחד אין סוליטייר.
עכשיו תגידו לי אתם, איך אני אמורה להעביר את הזמן המטומטם שלי אם לא בלטפח את הכישרון העצום שלי בלסיים סוליטייר?! מה, ב"ד? אה. לא. שכחתי. אין יותר! כוסהעולםרצח.
אני אוהבת במה. אני אוהבת לקבל מבטי אימה ברחוב כשאני יוצאת עם האיפור החוצה. אני אוהבת שהבמאי לוקח אותי הצידה ואומר שאני נדירה ומטומטמת על שלא התחלתי לעבוד איתם קודם. אני אוהבת שהבמאי אומר שאני לא עושה את התפקיד טוב, אלא מצויין ואני אוהבת מחיאות כפיים. ואני אוהבת "יולי תעשי לי ילד" והכי אני אוהבת לקבל פרחים לפני ואחרי הופעה. אבל במיוחד אחרי. ואני אוהבת שאנשים שלא מכירים אותי אומרים שתפסתי להם את העין ושאני יפה מתוקה ומקסימה. ואני אוהבת להיות לא יולי. ואני אוהבת ללכת לג'ו ולעשות ליל הסדר עם פיצות ואני אוהבת לשיר ולצעוק שירים ברחוב ביחד עם כולם ולצלם את זה בוידאו. אני אוהבת לחבר נק ואני אוהבת כשהכוריאוגרפית צועקת "אמצע במה". ואני אוהבת במה.
מבחינת המיקום שלי כרגע, ארץ ישראל. בעוד שלושה ימים-פולין. מבטיחה לחזור עם המון בדיחות.
אוהבת, אבל לא אותכם. יול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
