לא כתבתי פה כבר די הרבה זמן...

פעם היה לי צורך לכתוב ולתעד כל דבר שקורה לי... אני לא יודעת למה. אהבתי לקרוא דברים ישנים שכתבתי (אני כבר לא עושה את זה יותר), זה גרם לי להיזכר בדברים טובים שקרו ולחייך\דברים רעים שקרו ולחייך שעכשיו טוב יותר.

זאת גם הסיבה שצילמתי מלא מלא תמונות כל הזמן. לכל מקום הייתי לוקחת מצלמה. ועכשיו... הפעם האחרונה שלקחתי את המצלמה מחוץ לבית הייתה בטיול השנתי, וגם אז צילמתי בערך תמונה אחת, ונראה לי שהיא נמחקה כי לא העלתי אותה למחשב בכלל...

אני לא צריכה יותר דברים מוחשיים כדי לשמר את החוויות שלי.לא שמתי לב, אבל לאט לאט המצלמה הפכה להיות חלק מהחוויות עצמן. לא שזה כזה נוראי, כי זה כן מצחיק להסתכל על תמונות ישנות ולצחוק על מה שהיה, ועל איך שהכל השתנה.

אבל אני חושבת שזה מה שגרם לי להיות כזאת נוסטלגית כל הזמן. שזה דווקא כן נורא. כי היה לי קשה להנות מההווה.

ועכשיו... עכשיו אחרת. כי אני כבר לא מצלמת (אם אנשים אחרים מביאים מצלמה, אז סבבה להם, אבל אני כבר לא צריכה את התמונות), ואני לא כותבת כמעט... על מה שעובר עליי... אני חייה את מה שעובר עליי.. אני מדברת עם אנשים על מה שעובר עליי...

פעם כתבתי על דברים כשהיה לי קשה... ואז הייתי יוצאת מזה, ואיכשהו הייתי מגיעה לקרוא שוב את הדברים שכתבתי, ונשאבת שוב לאותן מחשבות ורגשות שמראש כתבתי הכל על דפים במטרה להתנתק מהם. לא צריכה את זה יותר.

ועכשיו טוב לי. זה מצחיק לחשוב שכל פעם שקצת טוב לי אני חושבת לעצמי "וואו השתנתה לי נורא הגישה ובגלל זה כל כך טוב לי" כי בעצם לא קורה שום דבר משמעותי בחיים שלי שגורם לי להרגיש טוב יותר... הכל אותו דבר, אותה שגרה, אותם אנשים כבר 5 שנים. וכל פעם שאני "משנה גישה" אחרי כמה זמן אני שוקעת שוב בדיכאון הישן, בדיוק אותו אחד ש"שיניתי גישה" וניסיתי לא לחשוב עליו יותר... אז בתכלס הגישה שלי לא משתנה בכלל, אם אני חוזרת שוב לכל הדברים האלה שאני רוצה לצאת מהם.

זה מעייף.

גם עכשיו עלתה לי המחשבה שפתאום טוב לי כי שיניתי גישה. אבל אני לא בטוחה שזאת הסיבה יותר... אני לא יודעת מה הסיבה... אולי הסיבה היא כן כי משהו השתנה. לא דווקא בי, אלא בסביבה, באנשים... אני לא יודעת. אני רק יודעת שעכשיו טוב לי.

suddenly everything set into place.

אני מרגישה נהדר. אני נהנית מכל דבר שקורה. אני נהנית מכל דבר שקורה עכשיו, ואני לא צריכה לחכות לשום דבר, או לבכות שדברים שהיו נעלמו וחלפו להם. כי טוב לי עכשיו.

כיף לי לצאת מהבית. פעם היה צריך מאמץ אדיר כדי לשכנע אותי לצאת.

כיף לי להכיר אנשים חדשים, לדבר עם אנשים, להנות בחברת אנשים.

כבר לא כל כך קשה לי לדבר עם אנשים שאני לא מכירה... אני כבר לא צריכה שידעו מי אני, בשביל לדבר ולהיות עצמי. כמובן שזה עדיין קורה, למשל אתמול בערב הייתי עם אמא בתערוכה בתל אביב של איזו חברת ילדות שלה, והייתה שם את הבת שלה, שנראתה ממש נחמדה. אבל לא דיברתי איתה יותר מדי, למרות שהיא באמת נראתה נחמדה ומצחיקה כזאת. פשוט לא היה לי כוח לזה באותו רגע... אז כן קורה שאני לא במצברוח לדבר עם אנשים וצריכה את השקט שלי ואת הזמן שלי והמחשבות שלי... אבל זה הרבה פחות משמעותי אצלי מאשר בעבר.

חשבתי שעשיתי טעות לפני כמה חודשים... טעות חשובה וגדולה... וחשבתי שזה לא יעבור, הטעות הזאת. שאני אשאר איתה הרבה זמן בלב, שזה יכביד עליי. ושזה תמיד יהיה מביך ומוזר ומעצבן. ברור שידעתי שזה לא תמיד ישאר ככה, שום דבר בחיים לא נשאר לנצח. אבל לא חשבתי שהרוגע הזה יגיע מהר כל כך. חשבתי שיקח לי קצת יותר זמן להתרגל... אבל הנה, התרגלתי, והכל משתפר. אחרי כל דבר רע מגיע דבר טוב. ככה זה.

ועכשיו אלך לי, לפני שאתחרט שבכלל כתבתי פה ואמחק את הפוסט הזה.

עד הפעם הבאה,

שיר.