מתוך יומן המסע, פולין מרץ 2009
תנועת המחנות העולים יחד עם הנוער העובד והלומד.
10.3.2009- הדבר הראשון שראיתי כשנחתנו היה עצים. הרבה עצים, שישה מליון עצים. אותם עצים חזרו גם במהלך הנסיעה באוטובוס. לצד שורות בתים שטוחים, ליד מסילות רכבת, ליד נהר רחב שוליים. והם בהו בי, אני נשבעת. בכל מקום הם היו, שישה מליון עצים נייחים שמלווים אותי ואת האוטובוס.
12.3.2009- איזה מוזר זה שאני פה באמצע החיים, בין האנשים האלה בימקום. פתאום באץר אחרת, באוטובוס בדרך לעוד מחנה בתוך אוויר קפוא במקום לשבת מול המחשב או ללכת לבית הספר. פתאום באמצע החיים אני מקווה שאני אפיק מזה יותר ממה שאני חושבת כרגע.
היום ירד שלג, זה היה מדהים. כשנתלה פתית על השיער או כשאני מושיטה ידיים והן מתמלאות. כשתמסכלים למעלה רואים נקודות לבנות נסחפות עם הרוח.
המסע הזה קשה לי וככה הוא אמור להיות רק מצד אחר, אני חושבת שאני תוקפת את המסע מכיוון שונה לגמריי מכולם כי יש הרבה גורמים שמפריעים לי להתרכז בגרעין. אין לי כוחות להתמודד עם הלחץ שיתקוף אותי בחזרה, אין לי כוח להתמודד עם החיים שאחרי. אני כן מטולטת בצורה כלשהי, אני תלושה מהשגרה ומפחדת מכל מצב שייתכן. כלכך הרבה בקשות ומשאלות, אבל בעצם אין לי מושג מה אני רוצה.
נדמה לי שאני מתקרבת קצת אל עצמי.
13.3.2009- הר של גופות בצורת אדמה, מסתכלת ועוצרת. איך אפשר להמשיך חיים כשערימת עפר לפניי, עצמות בצורת חול. מסתכלת ועוצרת ומבפנים יש את הטלטול, זה שדמיינתי כבר כמה ימים. כלכך רחוק בזמן וכלכך קרוב, במרחק קפיצה. וטקס ושרים ליד הערימה של הגופות בצורת חול ויורד שלג כך שהערימה תראה כמו הר טהור ואולי זה מה שהם תמיד חלמו עליו. הייתי במקום השפל ביותר בו פעלו האנשים השפלים ביותר עם מחשבה, כמו אנשים לא אנשים, ואפילו כשעומדים על האדמה קשה לעצור ולהבין, אפילו על האדמה הזו. קשה לדמיין את הדם שנשפך מילולית כי יש דשא ושלג ולעזאזל, איך אפשר שלא, בדיעבד. עמדתי במקום בו נרחצו מאות אלפי אנשים. מיידאנק מיידאנק, לא אשכח את המראות. עמדתי על אדמה מקוללת, עמדתי על אדמה מקוללת. אני קהה ולא. מה אני אעשה כשאחזור? איך אוכל לא לחשוב? על מי אני, על איך לחיות. אין תשובה אבל זו לא סיבה להתחמק. אני צריכה לחשוב על אני ואולי לשנות את הגישה. להחליט החלטות לגביי שינוי. פה זה המקום, עכשיו זה הזמן.
15.3.2009- נורא קשה לי המחשבה שמתחת לשלג יש שרידים. שאני עומדת על אדמה עליה עמדו אנשים עם פחד בלי סוף. אני עומדת רוקעת רגליים על השלג שמכסה את האדמה המשוגעת הזאת שראתה יותר מדיי ורק השלג עוצם עיניה וליבה. אדמה מקוללת, מעניין מה קרה לדם שנשפל עלייך. אדמה מלוכלכת משמיעת צחוק הרוצחים. קשה לעמוד על האדמה הזאת. קשה לעמוד איפה שהם עמדו ולנסות שלא לדמיין ובו בזמן כן. והכל מזעזע, הכל, גם מה שאי אפשר לראות בראש ולהגיד במילים, גם מה שקשה לבכות. והאמת- מה שקל כלכך לבכות קשה בעצם. האדמה מקהה אותי, מזעזעת אותי ברמות שאני כבר מכירה. אדמה משוגעת, משגעת גם אותי.
האוויר פה אפור, קשה לדעת איפה לגעת, איפה לחבק. האוויר אפור ודואג שלא יהיו עלים על הענפים, להפשיט את העצים עד קור מקפיא. האוויר אפור ונושף לי על הפרצוף, האוויר אפור ומעיף עלים מאדמה לאדמה, האוויר אפור וממיס את השלג, האוויר אפור בפולין.
היום הדלקתי נר לזכר, היום הדלקתי נר שאולי רואים מהשמיים.
16.3.2009- היה מסע. היה מסע קשה. אני כלכך מחכה לבית וכלכך מפחדת מבית. אני לא יודעת איך אתמודד עם היומיום. המסע הזה הוא כמו שמישהו בא וחובט לך בלב שוב ושוב, וזה שאתה מוכן למכה אפילו מגביר את עוצמתה.
והנה אני היום, מחכה שתחזרו. מקווה שאתם רואים, חושבים, מרגישים, כותבים. אני מתגעגעת, וקשה לי שלא לחשוב על המסע שלי עצמי.
אני איתכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
