נו, אני יודעת איך זה נראה.

אני יודעת. כאילו אני לא כותבת יותר.

אבל, קוראים, זה לא כמו שזה נראה, בחיי! אני יכולה להסביר!

אני כותבת. פשוט לא פה. ספר מחזור, מסיבת סיום, מעולם לא שיערתי שסיום 12 שנות לימוד ידרוש ממני כל כך הרבה כתיבה.

אז כדי לא להזניח את הקוראים המועדפים עליי (אתם! קוצי מוצי מו), החלטתי לתפוס שתי ציפורים משני הקצוות ולרקוד על שני החבלים -

אפרסם ממש כאן מעט מן התוצרת הבועיתית הנוכחית, שהיא - מערכון קצר על הווי בית ספרי עבור מסיבת הסיום.

אזהרות והארות -

א. הסצינה שאתם הולכים לקרוא עכשיו היא לא משהו בכלל, אבל נו, זה מה יש.

ב. חלק מהרעיונות הכללים לסצינה עלו תוך סיעור מוחין עם שאר חברי צוות כתיבה. תודה להם.

ג. אם לא תתלוננו יותר מידי יכול להיות שאני אפרסם כאן עוד סצינה אחת... המממ... נו, לא חשוב, הנה זה בא.

לו רק היית קצת פחות המורה שלי

חמישה תלמידים (ב', ג', ד', ה', ו' ) יושבים בשורה על כסאות (אין שולחנות). כולם קוראים ספרים בשקט. המורה צופיטל נכנסת, עוברת על פני התלמידים ונעמדת ליד שולחן המורה שנמצא בצד.

צופיטל* (בעליצות): "בוקר טוב תלמידים!"

- התלמידים מחביאים את הספרים, מתחילים לדבר ביניהם ולעשות רעש -

צופיטל: "בוקר טוב, תלמידים!"

- התלמידים מדברים בקול גובר -

- צופיטל מוציאה מהכיס תוף מרים, מרעישה בו, הכיתה משתתקת -

צופיטל: "בוקר טוב, תלמידים. היום נסיים לנתח את אחד השירים הידועים של ביאליק. זה שיר מורכב מאוד וקשה להבנה ולכן אני מבקשת מכולכם ריכוז מוחלט. אם כן (קוראת בדרמטיות), "קן לציפור": "קן לציפור, בין העצים. ובקן לה שלוש ביצים – "

היא נקטעת ע"י כניסה של תלמיד א', שצועק בקול: "אהלן, צופיטל! מה המצב?"

צופיטל (בתדהמה): "סליחה? מה זה צריך להיות?"

תלמיד א': "'צטער, המורה. התכוונתי לשאול – מה שלומך? איך החיים? הכל סבבה?"

- הכיתה צוחקת בקול ומתחילה שוב לדבר -

צופיטל: "שקט, תלמידים!"

- הכיתה ממשיכה להרעיש -

צופיטל: "שקט, תלמידים…"

הכיתה לא שומעת לה והיא מוציאה צפצפה מהתיק. מצפצפת. הכיתה נרגעת.

צופיטל (לתלמיד א'): "מה זה האיחור הזה?"

תלמיד א': "שתיתי קפה אצל השומר, אחלה גבר גנדי הזה"

צופיטל: "יש לך מזל שאנחנו לומדים היום חומר קשה ואני לא רוצה להשאיר אותך בחוץ. שב במקום ותוציא ספרים"

התלמיד מתיישב בכסא ריק, מחליף כיפים עם החברים שלו בדרך, לא מוציא ספרים. בינתיים תלמיד ב' מוציא סנדוויץ' ענק ומתחיל לאכול.

צופיטל (בכעס): "אמרתי שתוציא ספרים"

תלמיד א': "אני לא יכול, אין לי שולחן."

צופיטל (מסתכלת סביב וקולטת שאין שולחנות): "מה זאת אומרת, אין שולחנות?? מה קורה כאן? מי היה יכול לקחת את השולחנות??"

היא מסתכלת סביב ועל הרצפה בחיפוש אחר השולחנות.

תלמידה ג': "מה לעשות, המורה. יש בעיות תקציב. אב הבית לקח אותם למזכירות כדי להכין מהם דפים לשכפול."

צופיטל נושמת עמוק כדי להירגע. היא מסתכלת על תלמידה ג' ומגלה שאין עליה תלבושת אחידה.

צופיטל: "מושית, איפה התלבושת שלך?"

תלמידה ג': "עליי."

צופיטל (נעה לצדדים כדי לראות את הסמל על החולצה): "אני לא רואה"

תלמידה ג': "הנה"

תלמידה ג' מרימה רגע את החולצה ומחזירה.

צופיטל (מתקרבת): אני לא רואה.

תלמידה ג' מרימה שוב ומורידה.

צופיטל, מוותרת: טוב, רק תשמרי על הרצף הטריטוראלי, מושית.

צופיטל: "בסדר. מעכשיו אנחנו מתחילים בשיעור. אני לא רוצה לשמוע שום ציוץ. דממת אלחוט שתהיה כאן."

צופיטל: "קן לציפור, בין העצים, ובקן לה שלוש ביצים. …"

תלמיד ד': "ציף ציף ציף"

צופיטל: "מה זה היה? (היא לא מקבלת תשובה וממשיכה לקרוא) ובכל ביצה, הס – פן תעיר, ישן לו..."

תלמיד ד': "ציף ציף ציף"

צופיטל: "מה זה? מה קורה כאן? מי החוצפן שמעז? אני אתחיל להוציא תלמידים, שיהיה לכם ברור, שיהיה כאן שקט!"

צופיטל מתחילה לקרוא מהתחלה. נשמע צלצול של פלאפון.

צופיטל (צועקת): "חוצפה! חוצפה! של מי הפלאפון הזה? שיכבה אותו תכף ומייד!"

תלמיד ב' (בפה מלא): "הצלצול הוא בשבילך, המורה"

היא מבינה שהפלאפון שמצלצל הוא שלה והיא מכבה אותו. היא מסתכלת על הכיתה נבוכה. לפתע מבחינה בתלמיד ב' שאוכל.

צופיטל: "משה, תזרוק את זה לפח מייד. אצלי בשיעור לא אוכלים".

תלמיד ב' (בפה מלא): "בסדר, המורה"

צופיטל מדפדפת בספר רגע, והוא מציע את הכריך לתלמידה ג' שיושבת לידו, תלמידה ג' מתחילה לאכול.

צופיטל (מתלהמת בהדרגה): "אני לא מבינה, למה שוב ושוב אני צריכה להסביר לכם. יש לכם בגרות השנה! אני את הבגרות שלי כבר עשיתי! הכלב שלי כבר אכל לי את המחברת! תדעו לכם, לא באתי לכאן להיות שוטרת, באתי לכאן להיות גננת! אה, באתי לכאן להיות – (היא מבחינה בתלמידה ג' שאוכלת) – מושית, לא הבנת מה אמרתי על זה שלא אוכלים כאן? תזרקי את זה עכשיו!"

תלמידה ג' מעבירה את הכריך לתלמיד ד', והוא מתחיל לאכול. תלמיד ב' ותלמידה ג' מתחילים לקפל נייר ולזרוק מטוסים.

תלמיד ה' (מרים יד): "המורה, יש לי שאלה"

צופיטל: "זה באמת חשוב עכשיו?"

תלמיד ה': "זה ממש חשוב. אפשר לשאול?"

צופיטל (נאנחת): "בסדר, אם זה קשור לשיעור."

תלמיד ה': "אני יכול לצאת לשירותים?"

צופיטל: "אולי תתאפק?"

תלמיד ה' (קם מהמקום ויוצא מהכיתה): "מצטער, צופיטל, אני לא יכול."

בינתיים הכיתה חוזרת לעשות רעש, צופיטל מנסה לדבר אבל אף אחד לא שומע אותה.

צופיטל: "תירגעו, תלמידים!"

- כיתה ממשיכה להרעיש -

צופיטל: "תירגעו, תלמידים!!"

- מוציאה מהתיק אקדח, יורה באוויר, הכיתה נרגעת -

צופיטל: "השיעור עוד לא נגמר. בואו נמשיך, בבקשה. 'קן לציפור, בין העצים'…"

- נשמע קול של דפיקה על דלת, לכיתה נכנס תלמיד ה' -

תלמיד ה': "צופיטל, אפשר כסא?"

תלמיד ד': "לא הלכת לשירותים?"

צופיטל: "לא הלכת לשירותים?"

תלמיד ה': "כן, אבל עכשיו אני צריך כסא."

תלמיד ד' מרים כסא ונותן אותו לתלמיד ה', שיוצא החוצה. צופיטל המומה.

צופיטל: "שב! שבו כולכם! אני עוד לא סיימתי! (צועקת) קן לציפור! בין העצים! ובקן לה שלוש ביצים!"

- צפצוף של מערכת כריזה קוטע אותה -

מערכת כריזה: "תלמידים יקרים, בוקר טוב."

צופיטל משתתקת, אבל ההודעה לא ממשיכה. היא מנסה להקריא שוב.

מערכת כריזה: "בוקר טוב, תלמידים יקרים"

צופיטל מנסה להמשיך אחרי שהיא רואה שההודעה שוב לא נמשכת.

תלמיד ו': "רגע, המורה, מנסים לומר משהו בכריזה…"

צופיטל: "תקשיב לי טוב, מוישל'ה! תקשיבו לי טוב כולכם! הקריזה הזאת לא מעניינת אותי! ואתם תתחילו להתנהג כמו תלמידים (תלמיד א' מוציא מהכיס שקית בוטנים ומעביר בין כולם). מי שלא רוצה להיות כאן, שלא יהיה כאן! אני לא מכריחה אף אחד. אני אלמד רק את מי שרוצה ללמוד, יותר טוב ככה. מי שלא רוצה מוזמן לצאת."

חמשת התלמידים יוצאים החוצה.

תלמיד ו': "ביי, צופיטל!"

(כולם מנפנפים בידיהם לשלום)

צופיטל נשארת לעמוד רגע במקום. אחרי רגע של שתיקה -

צופיטל:  "רגע! רגע! חכו לי! אני באה!" (יוצאת מהכיתה).

-חושך על הבמה-

* השם של המורה, צופיטל, הוא בדיחה פרטית שכזו. אבל זה לא משמעותי במיוחד.