השראה

יותר מידי זמן אני מסתובבת עם ההחלטה של "פשוט לשבת ולהתחיל לכתוב".

אני נזכרת, בסיפור ששלחתי והתפרסם ב"מעריב לנוער" לפני מספר שנים. סבתא שלי שומרת אותו עד היום. שם, הכול התחיל בסצנה פשוטה: הגיבורה לועסת בקול קורנפלקס. פתיחה דבילית. שלא יצאה לי מהראש, ולבסוף כתבתי ויצא סיפור.

ועכשיו, אני מפחדת שלא יצא ממני דבר. שהשתניתי, שאבד הקמצוץ שפעם אולי אחזתי-לא-אחזתי. וכמו שגלגלתי בראשי עשרות פעמים, מאשימה את הצבא ואת הכתיבה הישרה והמדויקת של המודיעין, נאכלה מתוכי היכולת (אם אי פעם הייתה כזו) לכתוב יצירתי, רגשי, אפילו שנון.

יצירתיות

קראתי פעם ראיון עם מישהו, שציטט מישהו אחר, שאמר פעם שכל אדם יכול לכתוב ספר אחד טוב בחייו. לכל אדם יש את הסיפור שלו, וזה מספיק בשביל לכתוב ספר אחד, אבל רק מי שכישרוני מספיק להמציא סיפורים ודמויות אחרים, יוכל לכתוב יותר. מרוב הזדהות האמירה הזו נחקקה בתוכי, אף שהדוברים נשכחו ממני כמעט מייד.

האם אוכל לספר דבר שאינו אני? אולי, זו הסיבה שאני בוחרת תמיד לכתוב "שירים", שם לגיטימי לצייר תמונה פנימית שתשקף מעט מהרגשתי שלי. אפילו אני מאסתי כבר לדון בי. לו יכולתי לצאת מעצמי ולהשתחרר לחופשי (אולי אכתוב על דמות שיודעת לעוף. או לפחות לרכוב על רולר-בליידס).

סיפוק

מרוב שגרה הזמן חולף ביעף בלי שארגיש. המדד הוא השבועות, כמובן. חמשת הימים הראשונים הם כיום עבודה אחד וארוך, עם הפוגות קלות שנשכחות מהר. השישי והשבת מביאים עימם רגיעה רגעית בלבד, שאף היא נשכחת חיש. ובסך הכול, עברה יותר משנה בלא ששמתי לב.  אני מחכה לשינוי. או לפחות למשבר.

וזה כמעט יומן, מה שנכתב לי פה, איזה גועל נפש. המשך יבוא?