אנחנו הילדים של לימור

שנת אלפיים - ושלוש

ורונית המנכ"לית הראשונה שבפסח

שותה רק תירוש

חשבתי על זה שעידן לימור לבנת כשרת החינוך נגמר, ומי שיבוא אחרינו כבר ייאלץ להתמודד עם שרת חינוך חדשה, שאי אפשר לרדת על התסרוקת שלה בכל פעם שמשרד החינוך מתסכל. אח, היו זמנים...

(מה שכן, משרד החינוך ימשיך לתסכל כמיטב המסורת, ד'אטס פור שור)

הבטחתם בגרות...

יום ב'

בוקר יום ב' מתאפיין בעיקר בדיווחים על המאורעות המסעירים של הלילה (התנהגות של אנשים שיכורים זה עניין משעשע ביותר). בדרך לארוחת הבוקר בועית מבחינה שמאחד החדרים של הבנים נודף ריח חזק, חזק, חזק של קטורת.

ג': חשבתי שאולי זה יעזור, אחרי שו' הקיא לי על התיק אתמול…

אלה שלא משתפים זה את זה בנפלאות האלכוהול מאתמול יושבים או שוכבים נשפכים על הספסלים והתיקים.

מסתבר שלישון שעתיים בלילה זה לא המתכון הכי מוצלח לבוקר עירני של טיול שנתי. מצד שני, אחת הנשפכות העיקריות היא אותה בועית הזכורה לכם בוודאי, שדווקא הלכה לישון לא הרבה אחרי החזרה לחדרים מעיר המלכים (אחת בלילה, השכמה בשש בבוקר). אז עכשיו גם יצאתי חננה ואני גם עייפה, יופי.

מבחינה מסלולית התכנון ליום השני היה כזה – לכל תלמיד בשכבה ניתנה האפשרות לבחור בין שתי אופציות  - מסלול אחד "אתגרי וכיפי", להגדרת המורים, ומסלול שני "למיטיבי לסת". מממ. מצד אחד, מיטיבי לסת זה דפנטלי אני. מצד שני… אם המורים טוענים שהמסלול השני הוא "כיפי", הוא מוכרח להיות כזה, לא? ההחלטה נפלה.

(בעצם ההבדל הוא שמיטיבי הלסת מתחילים את המסלול מנקודה הקרובה יותר לסיום, ככה שהחלק ה"אתגרי" נחסך מהם, והם ילכו בסך הכל 5 שעות. האתגריים הכיפיים יעשו שעתיים יותר).

בועית משפשפת את עיניה ומפהקת בקול כשקריאה רמה נישאת באוויר – "תלמידים שרוצים להשתתף במסלול המקוצר, לעלות לאוטובוסים". טוב, זה ברור, הם הרי עושים מסלול מקוצר, צריך לתת להם יתרון ולהוציא אותם קודם, לא? אז מחכים. מחכים. מחכים. לבועית נמאס לנסות לנמנם והיא מתיישבת. מחכים.

סוף כל סוף נקראים גם האתגריים היקרים לעלות לאוטובוסים. נו, שואלת בועית, למה לא נוסעים, נו?

(ט': נראה לי שזה כי אין מי שיסיע אותנו…)

איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה איפה, איפה איפה איפה איפה איפה הנהג??

מסתבר שזה החלק האתגרי במסלול שלנו. השכמה בשש כשהיציאה בשמונה וחצי. "כיפי", בלי ספק.

(כשאנחנו כבר מגיעים למסלול המדריך מחליט מייד על הפסקת ופלה וטרופית. אחרי הכל, צריך לתת לקבוצת מיטיבי הלסת להשלים פערים..)

ובינתיים…

מסתבר שאחד החדרים של מיטיבות הלסת לא התעורר עדיין. צוות ההשכמה פספס אותן או שאולי לא שמעו אותו, זה לא ברור עדיין. אחרי ההתעוררות המאוחרת של הבנות הן צריכות עוד שעה כדי לעשות פן, להתלבש, ולנעול את נעלי העקב ההולמות כל כך את המסלול. בזאת מיוסדת קבוצה חדשה – המסלול המקוצר עד מאוד מאוד שאורכו, נגיד, כשעה וחצי

החלק ה"אתגרי" של המסלול –

I.        צעידה אחרי השכמה בשש בבוקר, המתנה מייגעת לנהג וטרופית מתוקה מידי.

II.     התמודדות מייגעת עם אחד המכשולים המסוכנים ביותר בטבע – אבנים.

"זהירות, אבן!"

"היי, היי, מה זה, מישהו שם לי אבן בדרך!"

"מישהו שם לי אבן דרך…"

"יש לי אבנים בנעליים. זה כמו אבנים בכליות, רק יותר כואב"

ו- " ~פםררפררפ~ זה היה בכוונה! בחיי!"

III.   כבר בהתחלה הזהיר אותנו המדריך שאנחנו עומדים לעבור בהמשך "דרך מפולת סלעים". אני חוזרת – מפולת סלעים. בסופו של דבר התברר שמדובר בשני צוקים גדולים שהתקרבו קצת זה לזה. אני מצידי התאכזבתי קצת שלא מצאנו שם לחם, ביצים וחלב כמו בכל מכולת מכובדת.

IV.   שימוש טראומטי למדי בשירותי הטבע, תרתי משמע.

V.      עלייה אחת רצינית למדי במהלכה הבנתי את הסוד של "איתמר מטפס על הקירות".

החלק הכיפי במסלול

אחרי התנשפויות מרובות, מעידות, קללות ואבנים מתגלגלות נדחקנו לבסוף בינות מפולת הסלעים וטיפסנו את העלייה האתגרית. היפ היפ הוריי, עכשיו נותרו רק עוד 5 שעות של המסלול הרגיל…

שכחתי לציין עדיין שהמדריך ח' התחלף באחד חדש. השינוי ניכר בבירור. את "לכולם חזר הדופק?" החליף המדריך החדש ב: "כולם סיימו לאכול? מי שלא סיים, שיאכל עכשיו ויבלע אחר כך, אנחנו מתחילים ללכת."

נסיים חלק זה בבונוס למתמידים, שיר מאת חנוך לוין שהקריא לנו המדריך בזמן אחת העצירות.

ציפור המכנסיים הקטנה/חנוך לוין

פעם בעודני ילד, גיליתי במכנסי כפתור,
כאשר פתחתי אותו, ראיתי תחתיו ציפור.
ציפור קטנה ורטובה מקור.
"ילד", היא אמרה לי, "אני אביא לך את האושר הגדול"

אחר כך נעשיתי נער, וליטפתי בלילות את הציפור.
היא פרשה כנף כל הלילה, רוטטת מכוח עצור.
כל תקוותי תליתי בציפור.
"נער", היא אמרה לי, "אני אביא לך את האושר הגדול"

ציפור מכנסי השבת שלי,
ציפור תחתוני המתוחים.
זמיר מנגינת הלילות שלי,
דרור חלומותיי השכחים.

בא היום, נעשיתי גבר, ויצאתי בלילות עם הציפור,
והייתי מוצא לה טרף, פה חור וגם שם איזה חור,
והיא ניקרה ללא כל מעצור.
"גבר", היא אמרה לי, "אני אביא לך את האושר הגדול"

השנים חלפו, הזדקנתי, נעשתה קצת עייפה, הציפור.
פה ושם היה כבר צורך להושיט לה יד ולעזור.
ולפעמים היא נמנמה בחור.
"חבר", היא אמרה לי, "תעיר אותי כשיבוא האושר הגדול"

עכשיו הכל עבר, ובמכנסי עוד רועדת ציפור.
ציפור קטנה ומצומקת, כל הלילה רועדת מקור.
ועוד טיפה תלויה בקצה מקור.
"סבא", היא לוחשת לי, "טעיתי, אתה יכול לסגור את הכפתור"

ראשית, אתחיל באזהרה –

הולך להיות לפוסט הזה חלק ב'. זה מעצבן ומרגיז אותי, כי באמת רציתי הפעם לפרסם הכל בבת אחת, אבל החלטתי שלא יפה להתעלל בכם ושבכל זאת חשוב לי שתישארו לקרוא. תישארו, נכון?

(כעת נתחיל)

חבקי אותי עכשיו, נשמה

ביום ראשון באה לי הגאולה – טיול שנתי אחרון חביבון לאילת. היי, דרומה!  לא עוד טרדות ומפלצות מאיימות בדמות "עיתון בית ספר", "מורות שנזכרות פתאום שהן גם צריכות להכניס כתבות לעיתון בית ספר", "מזכירות שמתקשרות לפלאפוני האישי או מזעיקות אותי בכריזה של ביה"ס כדי לדבר על עיתון בית ספר", "המורה נ' שמתקשרת לשאול מה קורה עם העיתון בית ספר", "שעות רצופות של עבודה במעבדת המחשבים על עיתון בית ספר", "המנהלת שמחליטה שכל מיני דברים בעיתון בית ספר הם לא בדיוק לרוחה ושולחת את בועית להמשיך לעבוד עליו", "חלומות המכילים את עיתון בית ספר כשהוא מודפס על אריזות של דגני בוקר" ובעיקר – "עיתון בית ספר".

עזבו אותי באמאש'לכם, אני יוצאת לעבר ההרים.

(בואו נתעלם לרגע מהעובדה שהמנהלת יצאה לטיול גם כן, ופעמיים מצאה לנכון להתדיין איתי לגבי עב"ס)

(ואם לא אכפת לכם בואו נשכח גם מזה שביום שבת טלפנה המורה נ' והודיעה שיש עוד תיקונים שצריך לעשות בעיתון וש, הממ, המנהלת רוצה שאני אתקשר אליה. לפלאפון.)

(וזה שאני חולמת על דגני בוקר לא אומר שאני לא שפויה).

יום א' לטיול

 בשש בבוקר עושים אט אט תלמידי י"ב המנומנמים את דרכם לעבר נקודת היציאה. תלמידי י"ב3 שהיו מספיק מגניבים לבושים בחולצות אדומות ונראים כקומוניסטים מהוגנים מן המניין, או לפחות כמו אוהדי הפועל

(יש לנו גם נשר מגניב על הגב וציטוט מהתנ"ך, הראיתם איזה יופי?)

תיקינו על כתפינו, ראשינו עטורים, מקצות הארץ באנו והבאנו את מכשירי העינויים – כובע, 3 ליטרים של מים ונעלי הליכה (בכל ירידה מהאוטובוס המדריך יזכיר שעלינו להביא אותן איתנו. זה בסדר, מאמי, לא התכוונתי ללמוד את הארץ דרך הרגליים באופן פיזי כל כך…)

כולנו להוטים כבר לצאת לדרך, לעלות אל האוטובוסים הממתינים ולהתחיל במסע דרומה (טוב, נו, היה נורא קר בחוץ). ואז מתברר שישנה בעיה קטנה עם אחד האוטובוסים (האוטובוס שלנו, אכן) –

האוטובוס קשיש מידי. על פי חוזר מנכ"ל אנחנו לא אמורים לנסוע באוטובוס שגילו מעל 10 שנים, ומה לעשות, האוטובוס הנ"ל כבר לא צעיר כשהיה. אל תיעלב, סבא, זה לא עניין אישי.

ובכן, אנו ממתינים. כולם רועדים מקור ומביטים באיבה באוטובוס הזקן שנותר דומם לצידנו. מה עושים בינתיים? אפשר לנגן על הגיטרות ולהעמיד פנים שיש גם מדורה. אפשר לנצל את המגה-פון של רכזת השכבה כדי לקרוא ל"מזדה הכחולה" לעצור בצד. אפשר ללבוש את בגדי הים, להכין שלט גדול עם הכתובת "אילת" ולתפוס טרמפים. אתם יודעים, דה יוזואל סטאף.  

והנה, לבסוף, מתקדם לעברנו אווטובוס. אוטובוס! אוטובוס!

אחרי כמה דקות מתברר שעד שזה הגיע אלינו כנראה הספיק גם הוא להזדקן כמעה וכעת הוא מתייצב ליד חברו במחלקה הגריאטרית המאולתרת שהוקמה. פתאום, כשנדמה שהשחר לא יפציע לעולם, הוא מפציע ועוד איך ואנו נותרים לעמוד ולשפשף את עצבינו המרוטים שלא יקפאו מקור.

-תלמידי י"ב3 שוקלים לעשות שימוש בנעלי ההליכה ולהתחיל להתקדם לאילת-

(אבל אל דאגה, חברים, הכל בסדר, אוטובוס נוסף מגיע מאשדוד, ייקח לו רק עוד שעה להגיע!)

ובינתיים…

האוטובוסים האחרים של השכבה יצאו לדרכם, מרוב שמחה וצהלה תלמידים מסוימים מחליטים שיהיה זה יאה להתחיל לזרוק חפצים למיניהם בתוך האוטובוס. החפצים – חצילים וסרדינים.

תלמידים מי"ב3 לא נותרים מאחור לזמן רב ומנצלים את העצירה הראשונה בדימונה כדי לזרוק פצצת סירחון באוטובוס. כולי תקווה שהם נהנו מהריח.

בשעה טובה ומוצלחת אנו מתחילים במסלול. מדובר בהליכונת קצרצרה של כשעתיים, באוויר אחר הצהריים הקריר של הרי אילת. בקיצור, הקשר בין המסלול החמוד הזה לטיול שנתי לגמרי לא ברור.

גם המדריך שמלווה אותנו הוא בלתי אופייני בעליל. שמנמן, קטן, ממושקף ובעל קול צווחני משהו. מדריך נקבה, הידד! הוא הולך לצידה של המורה ולא אכפת לו שחצי מהקבוצה עוברת אותו, הוא מחליט על עצירות לעיתים תכופות למדי ובשלב מסוים הוא נופל בהשתטחות כה חיננית על הקרקע, שזה מרשים.

אני שמתי לב שהוא פיתח לעצמו איזו שיטה כדי לעמוד במסלול המעייף – אחרי כל כמה דקות של עצירה הוא שואל בקול עליז: "נו, לכולם חזר הדופק?". מספיק שמישהו אחד קורא "לא!", והמדריך המתחשב מתחשב בו ומחליט על תוספת של כמה דקות למנוחה.

נסיים קטע זה באפיזודה קטנה שבה שיתף אותנו המדריך במהלך אחת העצירות.

בחור ארגנטינאי, מקבוצה של תיירים אותה ליווה מדריכינו החביב, שם עינו על אחת מנערות ארצנו היפות ופנה למדריך בבקשת עזרה. רצונו היה לדעת כיצד לשאול את הבחורה מה מוצאה בשפת הקודש. "שאל אותה: מאיפה ההורים שלך?", הורה לו המדריך החביב. אחרי שעה חוזר הארגנטינאי למדריך עם סימן אדום של סטירה על לחיו. "מה קרה? מה אמרת לה?", שואל המדריך ח'.

הבחור עונה במבטא ארגנטינאי - "לא יודע, שאלתי אותה בדיוק מה שאתה אמרת לי! מאיפה החורים שלך?"

ציטטות נבחרות מהמסלול –

-          " –התנשפויות- .. אוי, אני… מזיעה… נורא… -התנשפויות-… בבית השחי… שבברך…"

-          "המדריך, הלכתי לאיבוד, אפשר להישאר פה?"

לבסוף אנחנו מגיעים לאכסניה, שהיא בעצם בית ספר שדה, אם תרצו. בנות חדרי היקרות מחליטות לחלק בצורה הוגנת את המשאבים היקרים – זמן מקלחת, באמצעות הגרלה תקנית עם מספרים שנגזרו מלוח סודוקו.

ובינתיים…

חבורת בנים מהשכבה מתחילה להתרוצץ אנה ואנה בין החדרים של בית הספר (שדה) ולהשליך מבעד לחלונות פצצות סירחון כאלה ואחרות. כאשר רשתות היתושים עוצרות בעדם הם לא מהססים וקורעים אותן.

החדר שלנו נכנס לנהלי מגננה (אנחנו תחת הפצצה, אחרי הכל), וכל דופק תמים על הדלת מתקבל ע"י ע' (אות בדויה) בקריאות: "מי זה?? מי זה?? אם לא תאמרו מי  זה אנחנו לא פותחות!! את הפצצות סירחון שלכם תשמרו לסדאם!!"

(ואז נשמע  מאחורי הדלת קולה של רכזת השכבה…)

פצצה אחת מוצאת איכשהו את דרכה אלינו דרך הדלת. היא מאותרת מבעבעת בקולות  מוזרים, כמה רגעים לפני שהיא פועלת את פעולתה. הבנות מחליטות בעוז לסלק אותה החוצה. בועית: "אתן בטוחות שזה לא סבון?"

 לילה א'

הערב מתחיל בארוחת ערב סבירה למדי בביתספרשדה. אחרי שסיימתי לאכול וכבר יצאתי מחדר האוכל מחזירות אותנו המורות פנימה בטענה ש"המנהלת רוצה לדבר". אבוי. אנחנו מתיישבים בכיסאות ומפנים מבט אל הבלונדינית הגדולה.

"רק רציתי לאחל לכם בתיאבון, טיול מוצלח, ולומר כל הכבוד על ההתנהגות הטובה עד עכשיו"

(מה הכניסו למרק בטטה ההוא, אני שואלת?)

אחרי האוכל מתוכננת לנו יציאה למקום בעל השם הפלצני "עיר המלכים". מה זה בדיוק אני אסביר אחר כך.

בינתיים מה אני שמה לב אליו זה שכל הבנות מחליטות משום מה שטיול שנתי לאילת הוא הוא המקום והזמן לפתוח בו מכוני יופי ארעיים ותוכניות "מהפך" פרטיות. כל חגיגת הפן-שיער-איפור-עקבים-חצאיות-מיני-גופיות לא ברורה לי בכלל. גם אם נתעלם לרגע מהעובדה שהתנאים לא בדיוק נוחים לכל זה, לכבוד מי ההילולה? המנהלת הבלונדינית? הרכזת? המדריך השמנמן? גברבר השכבה אותם אתן רואות יום יום בבית הספר בטרנינג מהוה של שיעור ספורט?

כעת אנסה להבהיר מה טיבו של אותו מקבץ אטרקציות שקורא לעצמו "עיר המלכים". יש שם כל מיני דברים (מתקנים, סרטים) שמטרתם להיות כיפיים ועם זאת נודף מהם ניחוח תנ"כי, היסטורי, ולעיתים אף מדעי. זה הלונה פארק האולטימטיבי של משרד החינוך, אפשר לומר. שם זכיתי לעבור מספר חוויות מרנינות לב –

התחלנו בסרט שמציג את נפלאותיה של מצרים העתיקה. נשמע סביר. ואכן הסרט הוא בסדר גמור, הבעיה מתחילה רק כשמתיישבים על הכיסאות. עם התקדמות הסרט הם רועדים, צונחים במפתיע, מפריצים עליך מים והשיא – נושפים באפך אוויר. זה הסרט הכי מטריד שצפיתי בו בחיי (בועית, לכסא שלפניה – די כבר, נו!). מה שבטוח הוא שאין לי שום מושג מה רצו לומר שם על הפירמידות, המקדשים או נהר הנילוס.

(שיט, לא שוב חיצים באוויר… די, אל תנשוף עליי!…)

אחר כך נכנסנו לחלל ענקי עם כל מיני אטרקציות מדעיות שכאלה, התחכמויות ואשליות למיניהן. בוא נאמר שעכשיו אני יודעת איך מרגיש לקחת סמים.

הפינאלה הגדולה באה בדמות מתקן בשם "מפלי שלמה". בסירה קטנה ששטה מאוד מאוד לאט עוברים לצד דמויות בגודל טבעי המתיימרות להציג סיפורים מחיי המלך שלמה. בחיי שלא הצלחתי לקלוט שום דבר ממה שהלך בין הרובוטים המצחיקים האלה, חוץ מחיקוי עלוב לטומי לפיד (הא?), ואזהרה דרמטית לתוכי מסוים (מה?). לבסוף יוצאת הסירה האיטית לאוויר הפתוח ושטה קדימה כשברקע השיר הידוע "המלך שלמה, המלך שלמה, את בית המקדש הוא בנה בעצמו" (וואלה). ואז, בדיוק כשאתה כבר שואל את עצמך היכן המפל המובטח, אתה גולש מטה מטה במורד מגלשה תלולה כל כך וצורח את נשמתך כשמים ניתזים עליך מכל עבר. בוא נאמר שעכשיו אני יודעת איך מרגיש התקף לב. (תוך כדי ההתקף דואגים גם לצלם אותך, למי שרוצה אח"כ לקנות מזכרת). 

רטובים אך עייפים אנו חוזרים לחדרים ואמורים לישון את מעט השעות שנותרו לנו עד ההשכמה. בועית מאחלת לילה טוב לבנות החדר.

ובינתיים…

מחוץ לחדרים אנשים צוהלים וצווחים כל מיני דברים בלתי מזוהים. התלמיד א' מציע בתמימות למורה ר' לבדוק טוב טוב את התיקים של כולם (אולי זה כי הוא יודע שאסור לה לעשות את זה).  תלמידים בשכבה מחליטים לאגור כוחות למחר ולשתות אלכוהול בכמויות מסחריות. שמחים ומרוצים הם מסתובבים במסדרונות האכסניה כדי לשתף גם את המורות במצב רוחם הטוב.

מה יקרה אחר כך? האם המורה ר' תבדוק את תיקו של א'? האם המנהלת תאמר כל הכבוד גם בארוחת הבוקר? האם ייפול המדריך ח' בשנית? הם תשרוד בועית את הלילה? מדוע נקרא הפוסט על שם סדרה ארגנטינאית מטופשת שיצאה מהאופנה כבר מזמן, כאילו?

כל זאת ועוד בפרק הבא של דרך המורדים.

לאב,

בועית.